"אני רוצה שתבואי איתי לבואנוס איירס."
המילים שלו נישקו את עורפה באותה נשימה שבה התנשק עמה כאשר נפגשו כאשר עבדה שאחת מאותן נערות ליווי .

קלאר שתקה. היא מעולם לא עזבה את פריז. מעולם לא חצתה אוקיינוסים עם גבר, ובטח לא עם מישהו שפגש אותה במיטה – אבל הצליח לגעת בה בלב.

שבועיים לאחר מכן, היא ירדה ממטוס אל תוך אוויר חמים ורווי טנגו, כשהעיר פרשה בפניה את ריח הסחלבים, העור הצרוב, והתשוקה שלא נגמרת.

חואן לקח אותה לדירה שלו – דירה ישנה עם מרפסת ברזל וחלונות עץ. הוא קנה לה שמלה לבנה, רכה כמו הקצף של קפה.
בערבים הם יצאו לרחובות סן טלמו, התחבקו תחת האורות הרכים, רקדו כמו שניים שכבר לא זרים לגופם – או לליבם.

הלילות שלהם היו חמים, אבל גם עדינים.

היא כבר לא הייתה "קלאר" – אלא קלרה.
הוא כבר לא לקוח – אלא אהוב.

במיטה שלו, החמה מקיץ, עם מצעים פשוטים וניחוח של עשן מתוק מהרחוב, הם התמסרו זה לזו כמו שני אנשים שלומדים את שפת הגוף מחדש.

היא הייתה שקטה יותר. הוא היה רך יותר.
פעם היא הייתה מנשקת כדי לעורר – כעת היא נישקה כדי להרגיש.
והוא היה מניח את שפתיו על כתפה, עובר משם לשדיה, לא בטורף – אלא בחוקר. כאילו גילה יבשת חדשה, והיא – כל מה שהוא חיפש.

בלילה אחד, אחרי שהשיא שכך וגופיהם נשכבו רפויים, היא לחשה לו:
"אני לא בטוחה מי אני איתך, אבל זו הפעם הראשונה שזה מרגיש אמיתי."
הוא הביט בה זמן ארוך.
"קלרה, אולי לא את צריכה לדעת מי את, אולי רק להיות."

למחרת, הם טיילו בשוק העתיקות. קלרה עצרה מול קופסה ישנה – קופסת מוזיקה עם דמות בלרינה סדוקה. היא פתחה אותה – ומתוכה בקע צליל ישן. היא חייכה, ואז פתאום קפאה.

בתוך הקופסה הייתה תמונה – שחור לבן. של ילדה.

היא החווירה.

"מה זה?" שאל חואן.
קלרה בלעה רוק.
"זה… הסוד שלי. הדבר היחיד שלא סיפרתי לך."