נערות ליווי, דירות דיסקרטיות, סקס אדיר


צפרא טובה לכולכם,

מה קורה חברים? נהניתם בחג? ישנתם טוב? אני ממש מילאתי את כל המצברים. מוכנה נפשית לחזור לעומס העבודה שלי בתור אחת מאותן נערות ליווי. קודם כל, כדאי שאציג את עצמי. קוראים לי אורלי. אני בת שלושים וחמש, וכמעט חמש עשרה שנה שאני חלק מהעדר של נערות ליווי. רוב נערות ליווי בוחרות במקצוע, ויש כאלו, כמוני, שהמקצוע בחר בהן. ניחנתי בנתונים טבעיים שלא מהעולם הזה. אני בלונדינית ממש טבעית, יש לי תמונות מהילדות שיעידו על כך. אני די גבוהה וחטובה, עושה כושר שלוש ארבע פעמים בשבוע, ואוכלת רק בריא. ההתחלה שלי בתור אחת מאותן נערות ליווי לא הייתה מזהירה יתר על המידה, וכך היה –

בחדרו של הלקוח פשוט עמדתי ליד המיטה בשמלת המיני השחורה והעקבים שלי. סוג של קפואה. "את חדשה, נכון?" הלקוח שאל אותי. הנהנתי בחיוב. התפשטתי. קיימנו סקס. עזבתי. הלקוח הזה לא התקשר אליי שוב. באותו לילה ראשון הלכתי הביתה ואכלתי פופקורן, מלמלתי לעצמי – "אני לא מאמינה שזה לא חמאה" על הגרעינים בחושך. למחרת בלילה לקחתי רכבת לעבודה ואמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. הייתי עושה יותר טוב מהלילה הראשון. לא הצלחתי מי יודע מה. היה לי הלקוח הבא, אשר רצה שאני אדבר מלוכלך. לא הצלחתי להוציא את המילים החוצה אז אכלנו יחד טוויסטים של קינמון והוא אמר לי שאני צריכה לבחור בלתת שירות של נערות ליווי ברמה גבוהה יותר.‏ "יש לך את המבטים," הוא אמר. "גם אם את לא יכולה לדבר מלוכלך." הוא נתן לי כסף בלי לקיים יחסי מין וסופגנייה לנהג בדרך הביתה.

הלקוח הבא היה צעיר ורזה עם שיער חום מתולתל משוך לאחור בקוקו. הייתה לו דירה דיסקרטית מלאה בספרי כריכה קשה ורישומים של בלרינות ממוסגרות זכוכית חלונות סדוקים. הלקוח הזה נראה לי עצוב. הוא היה שונה. אם לא נפגשנו כמו שפגשנו, אולי… אני לא יודעת. הלקוח אמר שהוא מחבב אותי, ואני גם מחבבת אותו ואת הספרים שלו על המדרגות המובילות לחדר השינה שלו. "למה אני לא יכול פשוט לפגוש בחורה כמוך?" הוא שאל. ולי לא הייתה תשובה מספיק טובה בשבילו…