הן הגיעו לאילת באמצע אוגוסט, שלוש נשים בשנות השלושים לחייהן, נושאות מזוודות של זכרונות, כסף מזומן ושתיקה. אף אחת לא שאלה שאלות. בעיר שמתרגלת למהגרים, לעובדים זמניים, לאנשים שבאים לגעת בקצה של משהו — גם הן נבלעו בתוך השגרה כאחת מאותן נערות ליווי אילת .
אלה, קטיה ונדיה. שלוש נשים מאוקראינה עם עבר בתחום הליווי, עתיד לא ברור, והווה שהן החליטו להנדס מחדש.
הן שכרו דירה ברחוב התרשיש, קומה שלישית, בלי מעלית. חם, צפוף, אבל זמני. בימים הראשונים הן נחו. ישנו הרבה, לא דיברו כמעט. קטיה קנתה מאוורר יד שנייה, נדיה התחילה לשחות בים בשש בבוקר, ואלה הייתה יושבת מול המחשב, רושמת בפנקס רעיונות. היא תמיד הייתה המתכננת.
כעבור שבועיים הן ישבו בפאב מקומי. התיירים שתו בירה, הרמקולים פלטו טראנס צפוף, ונדיה פתאום שאלה:
“למה שלא נפתח משהו משלנו?”
“מה? דוכן מיצים?” צחקה קטיה.
“מלון,” אמרה נדיה. “קטן. בוטיק.”
“יש לנו את הכסף,” הוסיפה אלה. “אנחנו רק צריכות מקום.”
הן לא ידעו כלום על ניהול בתי מלון. אבל הן הכירו אנשים — מכל המעמדות, מכל סוגי האנשים שאילת מושכת אליה. והן ידעו לזהות אינסטינקטים. כשאת מבלה שנים בלגרום לאחרים להרגיש טוב, את לומדת לקרוא חללים, תאורה, חום של מים, טון של קול.
אלה התחילה לחפש נכסים. נדיה הלכה לדבר עם סוכן נדל"ן מקומי, בחור בשם דני, עם רכב משומש וניסיון בעסקים אפורים. דני עיקם את האף כשראה את הדרכונים האוקראינים, אבל הכסף הרגיע אותו. הן לא ביקשו הלוואות. הן באו לקנות.
כעבור שלושה חודשים, באמצע נובמבר, הן קנו מבנה ישן ברחוב שדרות חטיבת גולני. פעם היה שם מלון של עולים מרומניה בשנות השמונים. שמונה חדרים, לובי עייף, גג עם נוף חלקי לים. כל קיר ספוג בזכרונות. הן ניגשו לשיפוץ כאילו הן כותבות פרק חדש — מחקו, צבעו, הדביקו רצפות חדשות, פירקו את השלט הישן.
הן קראו לו לונה.
הפתיחה הייתה צנועה. הן לא פרסמו, רק השאירו את הדלת פתוחה והדליקו אורות חמימים. לילה אחד, זוג משוודיה עבר ברחוב, שאל אם יש מקום — וכך התחיל רצף שלא הפסיק. לא בגלל הפאר, אלא בגלל התחושה.
במלון לונה לא היו ארוחות בוקר מפונפנות. היה קפה שחור, עוגיות תוצרת בית, ולב פתוח. אלה ניהלה את הקבלה, קטיה טיפלה בעיצוב ובניקיון, נדיה דיברה עם האורחים, שמעה סיפורים, זכרה פרטים. אחרי שבוע ידעה מי אוהב מים חמים במיוחד ומי רגיש לרעש.
הן לא הסתירו את עברן, אבל גם לא פרסמו אותו. היו לילות שבהם גברים שתו איתן בלובי ושאלו שאלות, חלקן ישירות מדי. הן חייכו, לא נבהלו, אבל הבהירו — זה עסק. הן לא חזרו אחורה.
השכנים בהתחלה לחשו. “הן היו נערות ליווי,” אמר מישהו במכולת. “מאיפה כל הכסף הזה?” שאל אחר. אבל כשראו את המלון פורח, את ההתנהלות הרצינית, את העובדה שהאורחים חוזרים — הביקורת התחלפה בהערכה. אילת, עיר של שורדים, יודעת לזהות כוח רצון.
שנה אחרי הפתיחה, לונה כבר הייתה בתפוסה כמעט מלאה. מישהו כתב עליה פוסט בפייסבוק, אחר כך בלוגר תיירות מגרמניה העלה תמונות — פתאום הגיעו בקשות להזמנות חודשים מראש.
“מה עשינו שונה?” שאלה פעם קטיה.
“לא מכרנו חדרים,” אמרה אלה. “מכרנו שקט.”
הכסף גדל, אבל הן לא שינו סגנון. אותה דירה ברחוב התרשיש, אותה שגרת בוקר. רק שהפעם הן היו הבוסיות של עצמן. לא היו עוד לקוחות, רק אורחים. לא היו עוד גברים עם ציפיות, רק אנשים עם סקרנות.
לפעמים היו יושבות על הגג בלילה, עם בקבוק יין ולחם שאור, מביטות אל הים החשוך. נדיה אמרה שזה מזכיר לה את הים השחור. אלה אמרה ששם הכול התחיל, אבל פה הן בחרו את הסוף.
“זה לא הסוף,” אמרה קטיה. “זה הסוף של ההתחלה.”
שלוש נשים, עם עבר שהפך לסוד ידוע. עם כסף שלא הגיע מירושה, אלא ממחיר. והן הפכו את המחיר לבחירה. הפכו זכרונות לקירות, לילות קשים ללוחות שנה חדשים. לונה לא הייתה סתם מלון. היא הייתה בית שנבנה מהחומרים הכי קשים: כאב, חוכמה ואומץ.
ואף אחד לא יכול לקחת את זה מהן.