החדר במלון היה אפוף אור חמים ורך. ווילי, תייר אמריקאי בן 38, בדיוק סיים מקלחת ארוכה לאחר יום עמוס בסמטאות העיר. כשהטלפון בחדר צלצל, ליבו פעם במהירות. הוא ידע שזו היא.

הוא פתח את הדלת והיא עמדה שם — גבוהה, בלונדינית, עיניים כחולות חודרות כמו קרח נמס. שמה היה אנה. היא לבשה שמלה שחורה הדוקה, עם שסע שחשף רגל חטובה ועור לבן כשלג. ריח של וניל ויוקרה עמד באוויר כשהיא חלפה על פניו ונכנסה אל החדר.

"נעים להכיר אותך, ווילי," היא אמרה במבטא האוקראיני שלה, שמילא כל מילה בעדינות קטלנית.
"את מדהימה…" הוא לחש, בקול כמעט בלתי נשלט.

היא חייכה, התקרבה אליו לאט, עיניה לא עוזבות את מבטו לרגע. האצבעות שלה שיחקו בצווארון חולצתו, מרפרפות עליו כמו משב רוח לפני סערה. כשהיא הצמידה את שפתיה לצווארו, גופו התקשח והלב שלו פעם בקצב אחר לגמרי.

"אני לא ממהרת," היא לחשה. "והלילה רק מתחיל."

אנה נערת ליווי הובילה אותו לעבר המיטה באיטיות, כאילו כל צעד שלה היה חלק מטקס. היא הורידה את נעליה בשקט, ואז סובבה אליו את גבה. "תוכל לפתוח לי את הרוכסן?" שאלה, מבלי להביט לאחור.

ידיו רעדו קלות כשהתקרב אליה, אצבעותיו מחליקות על גבה כשהוא פתח את השמלה. הבד החליק ממנה באיטיות, חושף את עורה העירום מתחת, קריר למגע – כמו שיש.

היא הסתובבה אליו, עירומה למחצה, מבטה בטוח, שקט. הוא הרגיש לרגע קטן כאילו הזמן עצר – רק היא, הוא, והחדר הדומם.

אנה נגעה בשפתיו, ואז נשקה לו. זה לא היה נשיקה פשוטה – אלא תביעה. הנשיקה שלה הייתה עמוקה, חושנית, מלאה בהבטחות של לילה שלא יישכח. הוא החזיר לה, בלהט גובר, ידיו יורדות אל מותניה, גופה נצמד לשלו.

בלי לומר מילה נוספת, היא הדפה אותו בעדינות לאחור, עד שנפל על המיטה. היא רכנה עליו, שערה נופל סביב פניו כמו וילון זהב. שפתיה נודדות מצווארו אל חזהו, ואז למטה, כל תנועה שלה מדודה, מרגשת, מיומנת.

גופו בער, וכל נשימה הפכה לגניחה חנוקה. כל מגע שלה הרגיש כמו לחש – מפלרטט עם הגבולות של טירוף ועונג. היא ידעה בדיוק מה לעשות, איך לזוז, מתי להאט, מתי לזרז.

"אתה שלי הלילה," היא לחשה, מבטה ננעץ בעיניו.
"שלך," הוא ענה בלי היסוס, "רק שלך."

אנה רכנה אליו, תנועותיה רכות אבל עם ביטחון של מישהי ששולטת בכל שנייה. היא משכה ממנו את החולצה, ידיה מחליקות על החזה שלו, מציירות עליו מעגלים איטיים בציפורניים עדינות. כל נגיעה שלה שלחה גלים של חשמל בגופו.

היא התיישבה עליו, גופה העירום צמוד לשלו, חמה, עוטפת. "תסתכל עליי," היא אמרה בקול נמוך, כמעט לוחש – והוא לא יכל שלא. עיניה תפסו אותו כמו מלכודת דבש.

היא התחילה לנוע עליו באיטיות, כאילו הזמן לא קיים. כל תנועה שלה הייתה מדויקת – שילוב מושלם של חושניות ושליטה. הוא אחז במותניה, נותן לה להוביל, מתמסר אליה לחלוטין. גניחה חמה ברחה ממנו כשהיא האיצה את הקצב, שערה מתפזר סביבם כמו מסך מוזהב.

"אתה מרגיש אותי?" היא לחשה, שפתיה קרובות לאוזנו.
"אני מרגיש כל חלק ממך," הוא השיב, חסר נשימה.

היא חייכה – חצי חיוך מסוכן. ואז השתנתה – קצב התנועה הפך פראי יותר, חד יותר, מסחרר. הצלילים שלהם התמזגו עם נשימות כבדות, גניחות ופעימות לב מואצות. כאילו כל העיר קייב נעלמה, ורק הם קיימים עכשיו – בוערים יחד, בגוף אחד.

הוא כמעט נשבר תחתיה, והרגיש אותה מגיעה לשיא – גופה רעד עליו, השפתיים שלה נצמדו לשלו, עוצמתית, סוערת. היא קראה בשמו בלחישה חנוקה, והוא נשבר רגע אחריה, נמס לתוך גופה, לתוך הרגע הזה שאי אפשר לתאר במילים.

הם נשכבו זה לצד זו, גופם דבוק, מזיעים, מרחפים בשקט.

ואז היא הסתובבה אליו, מבטה רך באופן מפתיע. "אתה לא כמו השאר," היא אמרה.

הוא ליטף את פניה. "גם את לא."

הם שכבו כך עוד דקות ארוכות. ואז הוא שאל, כמעט בלחש:
"תגידי, איך בחורה כמוך… מגיעה לעולם כזה?"

היא חייכה בעצב קל. "זה סיפור ללילה אחר. ואולי, אם תישאר… אספר לך."

המשך יבוא ….