"הזמנתי מקום במסעדה קטנה", ישי פתח את השיחה שלהם, לא מוכן לשמוע סירוב הפעם.
"אוי ישי, אמרתי לך שזה פחות מתאים לי היום, אני אגיע אליך מאוחר, נזמין משהו נחמד".
שוב סירוב מצידה…
ישי רצה לצאת עם עידית. רצה להיראות איתה בציבור, אבל היא כל פעם ניסתה למצוא תירוצים למה הפעם זה לא מתאים. הוא ניסה לשלוף תירוץ אחד נוסף מצידו, למה הפעם היא חייבת להתקפל.
"לא סיפרתי לך, אבל יש לי יומולדת מחר, וממש בא לי מתנת יומולדת איתך, ארוחה זוגית נחמדה". לטיעון הזה היא לא יכלה. והיא נאלצה להסכים.
"אבל משהו קטן ולא הומה מדי, סומכת עליך". היא סגרה את הטלפון בתקווה שאף אחד לא ישאל שאלות למראה הבחור החרדי שמתלווה אליה. או שאולי היא תבקש ממנו ללבוש משהו אחר, כמו בפעם ההיא בבית המשפט שלה.
העלאת זכר אותו היום, גרמה לה לזוז בכיסאה ולחייך, זוכרת את המכשיר הקטן שכמעט ושינה את גזר הדין בהתחשב ברטט שעבר בין רגליה.
הם קבעו להיפגש במסעדה עצמה. ישי עוד הספיק לקפוץ לחנות בבוקר ולהתחדש בחולצה אופנתית, בוחן את עצמו במראה ומאושר.
הוא יצא למסעדה. מקום קטן שפעם חבר המליץ לו, הוא לא בדק את התפריט שם, רק הזמין מקום והדגיש שהוא מבקש פינה שקטה ופרטית. הוא הרגיש טוב עם עצמו, חוגג עם האהבה החדשה בחייו, נערות ליווי.
עידית מדדה שמלה אחת ועוד אחת, לא מחליטה עם מה כדאי ללכת. אם להיראות יותר מדי נלהבת או לא. היא לא רצתה להיתפס לעדשת המצלמה של אף אחד, כשהיא לבושה לאירוע. היא מעדיפה לבוש סולידי שיוכל להתברר גם כפגישת עבודה. היא בחרה שמלה שחורה נחמדה, עם מחשוף סגור, קצת שמרני. נראה לה הולם את האירוע ואת המקום.
ישי הגיע לפניה, מתיישב בפינה השמורה להם. הנר שדלק על השולחן הוסיף לאווירה והוא הזמין מראש בקבוק יין שהמלצר המליץ עליו.
"טוב שבאת", הוא קם לקראתה. היא הייתה יפה כל כך, והוא הרגיש את הדופק המואץ בחזהו.
"מזל טוב", היא לחשה לו כשהיא נשקה לו קלות על לחיו. "בן כמה אתה?"
"מה זה משנה הגיל", הוא ענה. "העיקר ההרגשה, ועכשיו אני מרגיש כמו מתבגר ממוצע. כמו נער שמסמיק כשהוא רואה נערה יפה ברחוב".
"חמוד שאתה", היא התיישבה מולו, והוא מזג לה מהיין.
"נרים לחיינו?" הם השיקו כוסות גבוהות, ולגמו את היין בשקט.
האוכל הגיע לשולחן בתזמון מושלם, והיה טעים להם. עידית החמיאה לו על בחירת המסעדה והוא ממש נרגש. "רק משהו קטן, אם אפשר?"
"מה אתה רוצה?" היא התכופפה לעברו, וישי ניסה להציץ אל עבר פתח המחשוף, אך לשווא, היא התלבשה צנוע מדי הערב. הוא הוציא מכיסו את השלט הקטן והניח על השולחן ביניהם, לידו הוא הניח את השקית הקטנה של הצעצוע המשותף שלהם "תעשי את זה בשבילי?" הוא שאל.
"מה, כאן? עכשיו?"
"לכי לשירותים, תתארגני על עצמך. אני מחכה לך פה". הוא לא השאיר לה הרבה ברירות.
עידית אספה את השקית, וקמה לשירותים.