זה התחיל באוגוסט. תל אביב בערה — לא רק מהחום, אלא מהאנרגיה החשמלית שריחפה באוויר ובעיקר מהמון נערות ליווי מתל אביב . הפקקים, הפלאפל, ההופעות בפארק, והבריזה המלוחה של הלילה שגרמה לכל מי שלא עזב לאירופה להרגיש שזה דווקא הזמן להישאר.

במרכז הסצנה: דירה קטנה ברחוב שינקין, שלושה שותפים, ומסיבה אחת ששינתה הכול.

ערן, מעצב גרפי עם נטייה לאחר לפגישות ולהתאהב מהר מדי, החליט לארח ערב "ברזיל בתל אביב" עם חברים מהצבא, כמה קולגות, ושתיים – לא פחות – תיירות מברזיל שהכיר באינסטגרם. הן הגיעו שבוע קודם, טיילו ביפו, רקדו בשסק, ואיכשהו מצאו את עצמן לוגמות בירה על המרפסת שלו ומלמדות את כולם מילות סלנג בפורטוגזית.

לריסה ואנה היו כמו אש ומים. לריסה – קולנית, מצחיקה, רוקדת גם כשאין מוזיקה. אנה – שקטה, מסתורית, עם מבט שיכול להקפיא או להדליק את כל הרחוב. שתיהן ברחו מריו, כל אחת מסיבותיה.

המסיבה התפתחה ללילה בעיר. הם התחילו בדרינק בשדרות רוטשילד, עברו דרך מסיבת גג ליד נווה צדק, וסיימו בחוף גורדון בזריחה, כשערן שוכב על החול, מלטף את זרועה של אנה, מנסה להבין אם זה הוא שמהופנט – או היא שמשחקת איתו.

בימים הבאים, הכל יצא משליטה. אנה נשארה לישון אצלו, אבל לא באמת סיפרה עליו כלום. כל פעם ששאל שאלה אישית, היא חייכה, אמרה "סוד של ריו", ונשקה לו על הלחי.

לריסה לעומת זאת הפכה לידידה הכי טובה של השותף שלו, נמרוד, סטודנט לכלכלה עם לב של מתופף רגאיי. הם רקדו יחד, ישנו יחד, התווכחו על פוליטיקה — בקיצור, התאהבו מבלי לדעת שהם שם.

ביום חמישי אחד, ערן מצא מכתב. לא וואטסאפ, לא פתק מגנט על המקרר – מכתב, כתוב ביד. זה היה מאנה. היא הודתה לו על כל רגע, על הצחוק, החול, הסודות הקטנים, אבל כתבה שהיא חייבת ללכת. "אני לא אישה של שורשים, אני רק עונה חולפת. ותל אביב הייתה קיץ אחד מושלם." היא נעלמה בלי להיפרד.

ערן הסתובב כמו רפלקס מהלך יומיים, ואז הבין – אולי זה מה שזה היה אמור להיות. לא התחלה, לא סוף. רק קיץ.

רק רגע שבו העיר הייתה שלהם, וכל דקה הייתה כמו סצנה מסרט. לריסה נשארה עוד שבוע, נמרוד נסע איתה לשדה. הם שמרו על קשר, אבל זה הלך ודעך. כמו קעקוע שמתחיל לדהות, אבל הזיכרון שלו נשאר מתחת לעור.

והקיץ ההוא? הפך לסיפור שכל אחד מהם סיפר אחרת. ערן קרא לו "הפעם ההיא שהתאהבתי בצל". נמרוד קרא לזה "הקיץ של הלב הפתוח". לריסה שלחה שנה אחרי זה תמונה שלה מהחוף עם השם של כולם כתוב על הצד של כוס קוקוס: "Tel Aviv, forever in me."

ערן ישב בקפה הקבוע שלו בפינת שנקין ואחד העם, מול לפטופ פתוח ודף לבן שמעולם לא הרגיש יותר מאיים. חצי שנה עברה מאז אותו קיץ. הרחוב היה אפור יותר, התושבים חורפיים יותר, והוא — עדיין חשב עליה.

הוא סיפר לעצמו שהוא המשיך הלאה. היו דייטים, היה אפילו רומן קצר עם צלמת מברלין. אבל כששמע פורטוגזית ברחוב, הראש הסתובב מיד. כאילו לא הרפה.

ואז זה קרה.

ביום שלישי רגיל, בגשם ראשון של העונה, אנה הופיעה מולו. בלי הודעה, בלי טיזר, פשוט עמדה שם — מעיל עור כהה, עגילים גדולים, והחיוך השקט שידע לשבור אותו מבפנים.

"שלום, ערן."

הוא לא ידע אם הוא מדמיין. זה היה קול? זו הייתה היא? הוא לא קם. הוא רק הביט בה בשתיקה, כמו מנסה לשחזר סצנה מסרט ישן.

"באתי לסגור מעגל," היא אמרה, כאילו הם דיברו רק אתמול.

הם הלכו ברגל, לא דיברו הרבה. עברו דרך פלורנטין, עצרו ליין בשוק לוינסקי, והוא סוף-סוף העז לשאול את מה שלא הפסיק להטריד אותו: "למה נעלמת ככה?"

היא הביטה בו. בעיניים לא מתחנפות, לא מתנצלות. "כי ידעתי שאם הייתי נשארת, לא הייתי הולכת יותר אף פעם. ואני לא בטוחה שהיית מוכן לזה אז."

השתררה שתיקה. לא כועסת. לא עצובה. רק עמוקה, כמו חורף שצף מתחת לקיץ.

בערב הם הגיעו לדירה שלו. היא הסתובבה בין הספרים, מצאה את המכתב שהשאירה – הוא שמר אותו באחד המגזינים, כאילו קיווה שיום אחד היא תבקש אותו חזרה.

"מה את רוצה עכשיו?" הוא שאל.

היא לא ענתה מיד. ניגשה לחלון, הביטה בעיר שנשארה בדיוק כמו שהייתה – פרועה, רועשת, חיה.

"אני לא בטוחה. אני רק יודעת שזכרתי אותך בכל מקום שהייתי בו."

היא התקרבה אליו. הפעם לא הייתה מסתורין, לא משחק. רק שני אנשים שבחרו להיות כנים, סוף סוף.

הוא שאל: "את נשארת?"

היא חייכה. "הפעם – אין לי לאן לברוח."