השעון במסדרון של המלון הראה 02:17. למטה הדלפק ריק. בחוץ תל אביב עושה את הקול של עיר שלא לגמרי הלכה לישון, רק הנמיכה ווליום. הטלפון היה חם מהיד. לא חיפשתי «ערב מושלם». חיפשתי מישהי שעדיין באוויר.

ככה מגיעים לביטוי נערות ליווי 24/7. לא מתוך תכנון. מתוך שעה שהבית, המלון או הספה פתאום גדולים מדי, וגוגל עדיין ער.

המספרים על השעון משקרים קצת. אף לוח בארץ לא באמת פתוח כמו פיצוצייה. מה שיש בפועל זה מודעות שמופיעות גם אחרי חצות, גם בצהריים של יום ראשון, גם כשנדמה שכולם כבר סגרו. חלק עונות. חלק לא. ההבדל בין לילה שנשבר לבין לילה שנמס נמצא שם, בין הודעה להודעה.

זוכר את הפעם הראשונה שכתבתי בשעה כזו. חיכיתי למספר אחד כאילו הוא היחיד במדינה. עשר דקות. רבע שעה. כלום. רק אז פתחתי כרטיס שני, ואחר כך שלישי. השנייה ענתה מאילת, לא רלוונטי. השלישית הייתה במרכז, קצרה, עניינית, «מתי?» אותו לילה נגמר אחרת רק כי הפסקתי להתעקש על כרטיס בודד.

מאז אני קורא מודעות בשעות האלה אחרת. לא «הכי יפה». קודם כל חיה. תמונות שנראות מהשבוע, לא מאלבום ישן. אזור שכתוב כמו מקום, לא כמו סיסמה. בית או מלון, בלי להתבייש לשאול. ההודעה עצמה נשארת משעממת במכוון: איפה אני, בערך מתי, אם היא פנויה. בשעה שלוש אף אחד לא צריך מונולוג.

הלוח מתנהג אחרת לפי שעה. סוף שבוע בתל אביב רועש. אילת מתעוררת כשיש תיירים במלונות. הקריות והדרום שקטים יותר, לפעמים דווקא שם התשובה מגיעה מהר כי אין תור. צהריים של יום חול נראים משעממים על הנייר, ואז מישהי עונה תוך דקה כי היא פנויה וכולם חושבים ש־24/7 זה רק לילה.

מה שלא עושים בשעות האלה: מעבירים כסף כדי «לשמור». רצים אחרי מודעה שכתוב עליה מסביב לשעון בלי לקרוא לאן היא מגיעה. מתווכחים עם שתיקה. השתיקה כבר אמרה את שלה.

כשהראש כבר לא על השעון, נשארת רק העיר. משם זה פשוט:

נערות ליווי תל אביב
נערות ליווי מרכז
נערות ליווי אילת
נערות ליווי באר שבע
נערות ליווי קריות

02:17 לא מחכה לכרטיס המושלם. היא מחכה לתשובה. את השאר אפשר לסגור אחרי שהמספר עולה.