הימים בבואנוס איירס המשיכו לזרום – השמש בערה, הרחובות חייכו, וחואן וקלרה התחילו לבנות שגרה. רגשות שנראו פעם כמו משחק הפכו לקרבה אמיתית. הוא התחיל לדבר על עתיד. על לחזור איתה לפריז, או להישאר שם. היא כבר העזה לדמיין חיים נקיים, שקטים, רגילים.

ואז – הוא הופיע.

לילה אחד, כשהם חזרו מהופעת טנגו קטנה, בפתח הבניין שלהם עמד גבר. חליפה כהה, כובע, משקפי שמש למרות שהשעה הייתה עשר בלילה. חואן לא הכיר אותו. קלרה – כן.

היא קפאה במקום.
"קלרה," הוא אמר, בקול צרוד, צרפתי עם מבטא רוסי.
"חשבתי שתמיד נישאר בקשר."

היא לא ענתה. רק הידקה את ידה סביב זרועו של חואן.

"מי זה?" שאל חואן.

"ליאון," היא אמרה, בלי להסתכל עליו. "הוא היה… איש הקשר שלי. פעם. בפריז. במרסיי. בכל מקום שחשבתי שעזבתי."

ליאון חייך. "חשבתי שאת חכמה יותר. את יודעת שמה שאת יודעת עלינו לא פשוט לשכוח. ולא למחוק."

הוא שלף מתיק קטן משהו – תמונה. של קלרה, עם ילדה. לא הילדה מהקופסה. ילדה אחרת, בת עשר בערך. עיניים כהות. שיער שחור.

"חיפשתי אותך, ואז מצאתי אותה. את זוכרת את זו שהברחת בשביל ניקולאי? היא שלך, נכון?"

קלרה התרסקה.

חואן החזיק אותה כשברכיה כמעט כשלו.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה בקול שבור.

"יש חוב, קלרה. לא אליך – אלינו. אבל את הפנים שלנו, הילדה הזו בידיים הלא נכונות יכולה לעורר בעיות. ואם את לא רוצה שהבעיות האלה יגיעו לכאן – את תבואי איתי."

הפיתוי לחזור – והפחד להפסיד הכל

אחרי שליאון נעלם בלילה, קלרה ישבה ליד החלון, מביטה על הרחוב. חואן ניגש אליה, ידו על גבה.

"מה זה היה?" הוא שאל.

"העבר שלי. והוא לא שוכח."

"ומה את רוצה לעשות?"

היא לא ענתה. כי היא לא ידעה. הילדה שבלב שלה – הילדה שהיא עזרה להבריח – אולי באמת הייתה שלה. אולי לא. אבל ליאון ידע את נקודות התורפה. והוא חזר בדיוק כשאהבה הפכה לאפשרית ממש כמו נערת ליווי במרכז.