תאיר ישבה על אדן החלון בדירה הדוממת, מתבוננת על תל אביב האפורה ונזכרת באותן נערות ליווי תל אביב. הרחוב היה נטוש כמעט לגמרי, רק כמה רכבים צבאיים חלפו במהירות, כמו זיכרון מטושטש מיום רגיל. היא החזיקה ביד ספל קפה שהתקרר מזמן, ואצבעותיה שיחקו בעצבנות בציפוי החרסינה.

הטלפון צלצל. מספר חסוי.

היא שקלה לא לענות. לא עכשיו. אבל משהו בלחץ המתהדק שבחזה אמר לה שכן.
"שלום, זו תאיר?" שאל קול גברי מהוסס, מוכר מדי.
"כן…" היא אמרה בקול קפוא.
"זה אבא שלך."

היא עצמה את עיניה. עברו עשר שנים. מאז הלילה ההוא – כשעזבה את הבית עם מזוודה אחת ודם על השפתיים. מאז לא שמעה ממנו מילה.

"ראיתי אותך בטלוויזיה," המשיך הקול, "סיפרו שאת עוזרת לאנשים מבוגרים במקלטים. רציתי רק לומר… שאני גאה בך. באמת."

היא לא ענתה. הלב דפק כמו פטיש, אבל הפה סירב לדבר. שתיקה ארוכה.
"אני יודע שפגעתי. אני רק רוצה שתחיי טוב. שתהיי מאושרת."

היא ניתקה. בלי צעקה, בלי קללה. פשוט… סגרה.

היא נשענה אחורה ונשמה עמוק. הדמעות זלגו בלי רשות, אבל לא מהכאב של פעם – אלא מההקלה שהגיעה סוף סוף. אולי משהו זז. אולי אחרי כל מה שעברה, היא כבר לא הילדה ההיא שבורחת – אלא אישה שמתחילה סוף סוף לחזור הביתה. לעצמה.