תל אביב, קיץ לוהט, יוני 2025. השמיים רועמים לא רק מהשמש – אלא מהאזעקות. העיר, שהייתה פעם בירת הבילויים, שינתה את פניה. הרחובות ריקים, הפאבים סגורים, והים, שפעם היה מלא בצעירים מחייכים, מתמלא רק ברוח ומתח.

בין הצללים, בתוך דירה שכורה ברחוב שינקין, מתגוררות שלוש נשים צעירות – רומי, תאיר וניקה. שלושתן הגיעו מעולמות שונים, אבל כולן מצאו עצמן באותו המקום: נערות ליווי בעיר שנלחמת על נשמתה.

רומי, בת 24 מחיפה, למדה משחק והאמינה שיום אחד תעמוד על במת הקאמרי. תאיר, בת 28 מבאר שבע, ברחה מאלימות בבית. ניקה, בת 21 שעלתה מאוקראינה לפני חמש שנים, הגיעה לישראל כדי להיות חופשייה – וגילתה שהחופש עולה ביוקר.

הלקוחות התמעטו. חלקם ברחו לחו"ל, חלקם גויסו, חלקם פשוט פחדו לצאת מהבית. אבל דווקא עכשיו, כשהאדמה רעדה והעולם רעד איתה, משהו השתנה.

באחת מהאזעקות, בזמן שהתארחו אצל גבר מבוגר ואלמן מצפון תל אביב, הן מצאו עצמן יחד איתו בממ"ד. הוא לא נגע בהן. במקום זאת, סיפר להן על אשתו שנפטרה ועל בנו שנהרג במילואים. הן הקשיבו. ואז, לראשונה, תאיר פרצה בבכי – לא בגלל פחד, אלא כי מישהו סוף סוף ראה בה אדם.

משם הכול השתנה. הביקורים שלהן הפכו לפחות "עסקיים" ויותר אנושיים. הן התחילו לבשל לזקנים בבתים מבודדים, להגיע לבקר פצועים בבית חולים שיבא, ולדבר עם חיילים שחזרו מהקו. לא תמיד קיבלו תשלום, אבל פתאום קיבלו משהו אחר: משמעות.

בין הרס לדממה, בין אזעקה לשיר, שלוש נשים מצאו מחדש את עצמן. לא רק כנערות ליווי – אלא כנשים עם לב פועם, שעברו דרך חושך וחיפשו אור.

ובסוף אותו קיץ, כשהשקט חזר בהיסוס לאוויר, רומי התקבלה לבית ספר למשחק. תאיר פתחה עמותה לנשים במצוקה. וניקה? היא התחילה לכתוב את הסיפור שלה – ואת הסיפור של כולן.