אמירה ישבה על המרפסת הקטנה של דירתה החדשה בריו דה ז'נרו, מביטה בשקיעה המשתקפת על המים הנוצצים של חוף קופקבנה. הצבעים — ורוד, כתום וזהב — נראו כמעט בלתי מציאותיים, צובעים את השמיים בהבטחה שהיא מעולם לא חשבה שתחוש שוב: תקווה.
רק חודשים ספורים קודם לכן, חייה היו מלאים במשקל הכבד של עולם שבו לא הרגישה שייכת. היא נולדה בעזה, לחיים שהתאפיינו בסכסוך, במגבלות ובתחושת סכנה מתמדת. מגיל צעיר אמירה חלמה על חירות, על חיים מחוץ לחומות הבטון, למחסומים ולרחובות הצרים של עזה. אבל הבריחה שלה הגיעה במחיר כבד.
משפחתה נאבקה, כמו רוב התושבים בעזה, לשרוד. כשהגיעה לגיל שמונה עשרה, היא נאלצה להיכנס לעבודה היחידה שעמדה לרשותה — חיים כאחת מאותן נערות ליווי. גברים עשירים מהאזורים הסמוכים שילמו סכומים גבוהים על מה שראו כפנטזיה: המשיכה של אישה יפה מעזה. אמירה מעולם לא בחרה בחיים האלה, אבל היא הייתה לכודה, קשורה לעוני ולרצון הנואש לעזור למשפחתה לשרוד.
שנים עברו, והחלום לברוח הפך לאובססיה שלה. המחשבה על הליכה חופשית במקום שבו איש אינו מכיר אותה, שבו היא יכולה להמציא את עצמה מחדש, הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים. בכל לילה שבו העניקה שירות ללקוחות, היא חסכה עוד קצת כסף, מסתירה אותו כמו חבל הצלה סודי.
ואז הגיע הלילה ששינה את הכל. אחד מלקוחותיה הקבועים, איש עסקים זר בשם ויקטור מברזיל, פיתח חיבה כלפי אמירה. הוא ראה את העצב בעיניה, את הכבלים שקשרו את רוחה. עם הזמן, הם התחילו לדבר — לא על עבודתה, אלא על חלומות, חירות ובריחה. הוא סיפר לה על ברזיל, ארץ של צבעים תוססים, שבה צלילי סמבה ממלאים את האוויר ואנשים רוקדים כאילו צרות העולם אינן קיימות. עבור אמירה, זה נשמע כמו גן עדן.
בלילה שבו לא יכלה לשאת זאת עוד, היא גילתה לויקטור על תכניתה לברוח מעזה. להפתעתה, הוא הציע לעזור. בעזרת קשריו, הוא סידר לה ניירות מזויפים וכרטיס טיסה בכיוון אחד לריו דה ז'נרו.
הלילה שבו עזבה אמירה את עזה היה מלא גם בפחד וגם בהתרגשות. היא זזה כמו רוח רפאים, חומקת דרך מחסומים, עוצרת את נשימתה בכל פנייה. ככל שהתקרבה לגבול, כך דפק ליבה חזק יותר בחזה. היא מעולם לא עזבה את עזה לפני כן, ועכשיו היא עמדה לעזוב אותה לתמיד.
כשנחת המטוס בריו, אמירה בקושי יכלה להאמין שזה אמיתי. היא ירדה מהמטוס לאוויר החם והלח, ולראשונה בחייה, הרגישה חופשיה. הכאוס של העיר עטף אותה — צבעיה, קולותיה והאנרגיה שלה היו שונים מכל מה שחוותה אי פעם.
ויקטור סידר לה דירה קטנה אך נוחה ליד קופקבנה. הוא לא ציפה ממנה לשום דבר; למעשה, הוא לא נשאר זמן רב בברזיל. הוא עזב זמן קצר לאחר מכן, ואמר לה, "יש לך עכשיו את החירות שלך. מה שתעשי איתה תלוי בך."
לבד בארץ זרה, אמירה הייתה צריכה לבנות את חייה מחדש. היא שינתה את שמה, ניתקה קשרים עם עברה, והחלה לעבוד בעבודות קטנות, תחילה בבית קפה, ולאחר מכן כמתורגמנית לתיירים דוברי ערבית. הימים היו ארוכים, אבל הלילות היו מלאים בשלווה חדשה. היא לא נאלצה עוד למכור את גופה כדי לשרוד. היא לא נאלצה עוד לחיות בפחד.
עם זאת, למרות שניסתה להתקדם, הצללים של עברה עדיין רדפו אותה. היא עזבה את עזה, אבל עזה לא עזבה אותה. הזיכרונות ממשפחתה, מהרחובות שבהם גדלה ומהכאב שספגה היו חרוטים בנפשה. אבל ריו ריפאה אותה, לאט לאט.
ערב אחד, כשישבה על המרפסת, מביטה בשקיעה, הבינה דבר מה חשוב: היא שרדה. כנגד כל הסיכויים, היא ברחה מחיים של שיעבוד ומצאה את דרכה אל החופש. העתיד היה עדיין לא ודאי, אבל היא לא הייתה עוד אסירה של עברה.
אמירה חייכה כשקרני השמש האחרונות נעלמו מעבר לאופק. לראשונה, היא הרשתה לעצמה לדמיין את מה שיבוא — ללא פחד, ללא שבירה, מוכנה לרקוד את דרכה לחיים חדשים, בעיר שבה איש אינו יודע את סיפורה, אך שבה יש לה הכוח לכתוב אותו מחדש.