ישי ישב והביט בה כשהיא הולכת, מדמיין איך עוד רגע הוא יקפיץ אותה עם כל לחיצה. רק מהמחשבה על זה, הוא הרגיש איך הוא נדרך. הוא הניח יד בין הרגליים שלו, מרגיש את הזקפה הסוררת שמתחילה לה. הוא ליטף את עצמו מעל המכנס, ספק מנסה להרגיע, ספק מנסה להמשיך.
היא יצאה מהשירותים, הולכת לקראתו, וישי לא התאפק ולחץ בעדינות על הכפתור, רואה אותה מחייכת אליו.
"הגזמת. תן לי לשבת רגע", היא אמרה לו, צונחת על הכיסא שמולו.
"למה הגזמתי? בעמידה אי אפשר ליהנות מזה?"
היא רק חייכה אליו, מסדרת את המפה על רגליה, ככה שלא יראו כל תנועה שלה.
ישי שלח רגל קדימה, מרגיש את רגליה הארוכות. הוא לחץ שוב, תחילה לחיצה קטנה, רגועה ואז עוד אחת. הוא הרגיש את הרגליים שלה נעות לידו, מרגיש איך היא מתחרמנת עם כל לחיצה.
"די, ישי", היא לחשה לו. "תן לי להירגע רגע, זה לא מתאים עכשיו".
"למה לא? אמרת לי פעם שעשיתם את זה בכל מקום אפשרי, אפילו במקומות ציבוריים, לא?!"
הוא נזכר בסיפור שהיא סיפרה לו על סקס לאור הירח שלה ושל דרור, על חוף ים קטן ביפו. הוא רצה גם. הוא רצה להרגיש שלא אכפת לו אם יראו אותם ביחד. הוא רצה להרגיש חופשי מספיק כדי ללחוץ על הכפתור ולגרום לה לרטוט מולו. הוא רצה לדעת שהוא מסוגל לגרום לה לרטוט ככה גם בלי המכשיר הקטן, גם עם האצבעות שלו, גם מול כולם, אפילו כאן במסעדה הזו.
"אני רוצה לשמוע אותך גונחת בגללי", הוא אמר בשקט, מגביר את הלחיצה.
עידית זזה במקומה, מתחילה להשמיע קולות שקטים, צלילים קטנים שהתחברו אצלו למנגינה מאושרת. ישי עזב את השלט, מניח אותו על השולחן ועבר לשבת לידה, שולח את ידו אל עבר רגליה, מתחת לשמלה.
"ישי, זה לא מתאים". עיניה שוטטו לכל כיוון, היה ברור שזה לא נוח לה.
"את מתביישת בי?" הוא ניסה להביט לתוך עיניה אבל היא השפילה מבט. "עידית, תסתכלי אלי רגע. בבקשה".
עידית הרימה מבט, והוא הרגיש את העיניים שלה שורפות את הנשמה שלו. "אני לא מתביישת בך, אבל זה לא תמיד מתאים, זה הכל".
"למה, כי אני לא נראה כמו הטייפקאסט שלך? כי אני דוס? כי אני לא משכיל?"
"די ישי, שתית יותר מדי וזה לא שייך עכשיו. אני מרגישה אליך רגשות עזים, אבל אני אשת ציבור, אני לא יכולה להיראות בפרהסיה עם כל אחד".
"אני כל אחד? באמת?" הוא השאיר את השלט הקטן על השולחן ויצא מהמסעדה. הוא לא עישן כבר כמה שנים, אבל כעת היה לו צורך בסיגריה, או אלכוהול או משהו, הוא לא היה בטוח שהוא יודע מה הוא צריך עכשיו. הוא שמע את עידית יוצאת בעקבותיו, היא נעמדה לידו, הוא נשם את האוויר הדחוס שנהיה ביניהם.
"ישי", היא הניחה יד על זרועו, "בוא נדבר על זה בנחת, אבל היום נחגוג לך יום הולדת כמו שצריך". הוא כבר לא רצה לחגוג, או אולי כן. הוא רצה לבכות עכשיו.
"אני רק אכנס לשלם", הוא פנה לתוך המסעדה, ניגש למלצר שלהם, הוא הוציא את כרטיס האשראי ושילם. מודע למבטים של עידית שעוקבים אחריו.
הוא נכנס לשירותים, זוג הומואים התלחששו בצד, נוגעים אחד בשני בצורה שלא משתמעת לשני צדדים. הוא לא רצה להפריע להם. הוא רק שטף את הפנים, מנסה להבריח את ההרגשה הרעה שפשטה בו.
"אל תתן לה להרוס לך את החיים", אמר לו אחד מהזוג המוזר, "נשים זה כזה עם בוגדני".
ישי נגעל מהם ומיהר לצאת אל הקור שבחוץ. עידית חיכתה לו, מחייכת אליו. כל אחד נכנס לרכב שלו, מסכמים לנסוע לדירה הקטנה של ישי, לחגוג לו שם.
הם נסעו צמודים אחד לשני, כאילו חוששים לאבד את עצמם בכבישים. ישי ניווט כל הדרך, מרגיש את הבטן שלו מתהפכת בתוכו. הוא אפילו לא ידע למה. הוא רצה את עידית כאן ועכשיו. הוא רצה אותה במיטה, ערומה וחושנית, הוא רצה אותה במטבח, מקרקשת עם הסירים, הוא רצה אותה בחיים שלו.
אבל הוא פחד מזה. פחד מלהרגיש את חום גופה, את שדיה היפים, את הבטן השטוחה, הוא פחד מלאבד אותה בבישולים חסרי טעם, או ביום יום, כשחיי השגרה יהרסו אותם. הוא רצה לקום מהחלום לתוך מציאות שעידית היא הכל בחייו, אבל פחד להתעורר מאוחר מדי.
הוא החנה את הרכב שלו בחניה ברחוב, ועידית מאחוריו. הוא יצא ראשון מהרכב, פותח את הדלת שלה. הם עלו בשתיקה במדרגות, מפחדים להעיר את תרדמת השכנים המבוגרים בבניין.
הם תינו אהבים כמו חיות. אוכלים אחד את השני, ברעבתנות שישי לא הכיר בעצמו. אבל הוא נהנה. מוציא את הזעם והתסכול שלו בסקס.
הוא הרגיש את גופה של עידית מתקשח מולו, הוא אחז בשדיה, ומעך אותם, נוגס את הפטמות העדינות. הוא שמע אותה גונחת ונהנה, הוא אהב לראות אותה ככה. הוא המשיך ללקק אותה, משכיב אותה על המיטה ועובר בלשונו על גופה העדין. היא רעדה תחתיו והוא התאפק מלחדור אליה כבר עכשיו. הוא רצה להרגיש את הרעידות שלה.
אבל אז עידית התיישבה במיטה ופקדה עליו לשכב, היא תפסה את הזין שלו בפיה, מעבירה עליו את לשונה החמה. הוא הרגיש איך היא טועמת אותו, את ההפרשות שלו.
הוא לא רצה שזה יבוא מהר. אז הוא שחרר את עצמו ממנה, נותן לה לחכות עוד קצת עד שהיא תבלע אותו אליה.
הוא שוב מעליה, מפסק את רגליה, רגל אחת מונחת על כתפו, וידיו משחקות בדגדגן הקטן שבין רגליה. הוא מביט למקום שפעם נאסר עליו להביט בו, ומחשבותיו נודדות. אבל הגוף שפה עכשיו תחתיו, הוא אחר. מאוד אחר. והוא חוזר אל ההווה, אל המיטה הזו והגוף הזה. הוא מעביר אצבע עדינה לאורך השפתיים, מפריד אותן בזהירות ומחדיר שתי אצבעות אל סתר הסתרים של עידית. היא גונחת, כמעט מתחננת שיפסיק, אבל הוא ממשיך, הוא רוצה לראות אותה גומרת. כאן ועכשיו.