קלרה ישבה בשקט, אצבעותיה עדיין על קופסת המוזיקה, עיניה דומעות בלי קול.

חואן הביט בה, ואז בתמונה. ילדה קטנה בת חמש, פוני ישר, מבט מבולבל, מבויש. הוא הרגיש שמשהו נע בתוכו – תחושת סכנה, תחושת סוד.

"מי זו?" שאל שוב. הפעם בקול רך יותר.

קלרה נערת הליווי הרימה את עיניה.
"זאת אני. כשהייתי ילדה. לפני שברחתי. לפני ש… קראו לי קלאר."

הוא שתק.

היא המשיכה, כמעט בלחישה:
"בגיל עשר נלקחתי ממקום שקראו לו Maison des Filles. בית יתומות בפרברי מרסיי. אבל זה לא באמת היה בית יתומות. זה היה מקום שבו מכשירים ילדות להיות מה שנהייתי. ליווי לא הייתה בחירה. זו הייתה התחלה. ובמשך שנים הייתי חלק ממשהו… הרבה יותר גדול. יותר מלוכלך. יותר מסוכן."

היא עצרה, נשמה עמוק, ואז לחשה:

"אני הייתי מבריחה. של ילדות. בשלב מסוים כבר לא הייתי הילדה שנפגעת. הפכתי לזו שמעבירה. כפו עליי. אבל גם הסכמתי. לא תמיד, לא לגמרי – אבל לא תמיד התנגדתי. ובלילות, כשהעולם נרדם, הייתי עומדת מול מראה ושואלת את עצמי אם עדיין מגיע לי להרגיש אהבה."

חואן השתתק. הדופק שלו הואץ.

"ועכשיו?" הוא שאל.

"עכשיו אני לא בטוחה אם את יכול להמשיך להסתכל עליי אותו הדבר."

הם ישבו שם בדממה. קולות רחוב עלו דרך התריסים – ילד רץ, מוכר גלידה, מנגינה רחוקה של טנגו ישן. קלרה חיכתה שיברח. כמו שכולם ברחו כששמעו את האמת.

אבל הוא לא ברח.

הוא קם, פסע לעברה, כרך את זרועותיו סביבה ולחש לה:

"אני לא צריך להבין הכל. רק לדעת מי את עכשיו. ומי אני איתך."

היא נרעדה בזרועותיו.

העבר לא נעלם – אבל בפעם הראשונה, הוא לא ניהל אותה.