פריז, יולי.
השמש שוקעת מאחורי גגות האבן האפרפרים, ואורות הרחוב מתחילים לרצד. שלוש נערות ליווי – אנה, לינה וסופי, בנות 19 מברלין, נוחתות בעיר האורות עם תיקי גב, שמלות קצרות וחלום לחופש אמיתי. אחרי בגרויות, אחרי שנה לחוצה, הן רצו רק לבלות – אוכל טוב, מסיבות, גברים צרפתים חתיכים, ובקבוקי יין בפיקניק על הסן.

בלילה הראשון הן יוצאות למועדון מחתרתי ברובע ה-11, מקום שהמליצו עליו בטיקטוק. המקום אפל, צבעוני, קירות מכוסים בגרפיטי, והמוזיקה רועמת. אנה מתערבבת מהר, לינה מצלמת סטוריז, וסופי – הצנועה יותר – שותה לאט, מסתכלת סביב בעיניים חשדניות.

באחת הפינות, אנה פוגשת את ז’וליאן – בחור כריזמטי עם עיניים אפלות וחיוך מסוכן. הוא מציע להן "מסיבה אמיתית" למחרת, בוילה בפרברים.
"מסיבה שרק המקומיים יודעים עליה," הוא לוחש, "בלי תיירים, בלי גבולות."

למרות ספקותיה של סופי, הן מסכימות.

פנים חדשות, משחקים ישנים

הוילה נראית כמו מתוך סרט – שער ברזל, בריכה מוארת, אנשים יפים ונרגשים, מוזיקה עמומה שמלטפת את הלילה. אבל מתחת לפני השטח – יש נוכחות מטרידה. שומרי ראש עם אזניות. מבטים שקטים בין גברים בחליפות. חדר אחורי עם דלת נעולה.

בשלב מסוים, לינה נעלמת. אנה חושבת שהיא הלכה עם מישהו. סופי מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר – ז’וליאן מתנהג מוזר, שואל שאלות על המשפחות שלהן, מצב כלכלי, אם מישהו יודע איפה הן נמצאות.

בסביבות שלוש בלילה, סופי מגלה שלינה לא עונה, והטלפון שלה כבוי.
היא שומעת צעקה מרומזת מאחורי הדלת הנעולה.

בלי לחשוב, היא גונבת כרטיס גישה מהשולחן של אחד האורחים, פותחת את הדלת – ורואה סצנה מפחידה: לינה יושבת על כיסא, מוקפת בשלושה גברים חמורי סבר. על השולחן – דרכון שלה, תיק שלה פתוח, כסף מזומן, ונייר עם כיתוב בגרמנית. היא מבינה: הם מנסים לגייס אותה לשירותי הברחה.

בריחה באור ראשון

סופי גוררת את אנה החוצה, כשהיא בקושי מאמינה לה. "זו סתם אי הבנה," אנה לוחשת, אבל סופי מושכת אותה:
"אם נישאר פה – ניעלם."

בדרך החוצה, שומר עוצר אותן.
"רק רגע, לאן אתן הולכות?"

למזלן – סופי זוכרת את השם של אחד מאורחי המועדון, ומעמידה פנים שהן הוזמנו על ידו. בלב פועם הן יוצאות, מזעיקות משטרה בעילום שם – אבל כשהשוטרים מגיעים, הוילה ריקה. כמו שלא הייתה שם מעולם.

פריז לא שוכחת

הן חוזרות לברלין. לינה נסגרת בעצמה, לא מדברת הרבה על מה שקרה שם בפנים. סופי מתחילה לכתוב בלוג בשם "מתחת לאור" – בו היא מתעדת את מה שלדבריה היה "מפגש עם הפנים האפלים של אירופה."

כעבור שנה, סופי מקבלת מייל אנונימי.
רק תמונה אחת. תמונה של ז’וליאן.
יושב בבית קפה, מחייך.
עם הכיתוב: "המסיבה הבאה תהיה אצלכן."