אם לא הכרתם אותה, הרושם הראשוני שלכם מאנה היה שהיא צאצאית של שושלת יוקרתית וותיקה של מעודדות. שזופה, בלונדינית וספורטיבית – היא איזנה בצורה מושלמת בין חטובה לעגלגלה. אבל היא לא השיגה את הגזרה שלה מנענוע פונפונים במשחק פוטבול, לא, אדוני. היא השיגה אותה מסיוף. מדקירת אנשים, בתחרות. היה לה כישרון לכך.

כך נפגשנו לראשונה, בעצם – היא הצטרפה לנבחרת הסיוף של האוניברסיטה איתי בשנה השנייה שלנו במכללה אחרי שהועברה מחו"ל. הבנים והבנות התחרו בנפרד אך התאמנו יחד, ואני שמח לומר שהתאהבתי בפעם הראשונה שאנה נעצה את הרומח שלה בעצם החזה שלי. היא ניצחה אותי מבלי לוותר על נקודה אחת, ואז קרעה את המסכה שלה וניערה את השיער הארוך והגלי שלה.

"אתה ממש טוב," היא אמרה, והקסימה אותי עוד יותר עם המבטא האוסטרלי החמוד שלה.

עדיין ניסיתי להבין איך היא גברה עליי כל כך בצורה מוחלטת, למרות שהיא הייתה נמוכה ממני בכמה סנטימטרים. "אני יודע שאני טוב. את פשוט הרבה, הרבה יותר טובה."

אנה שאף אחד לא הכיר את עברה כאחת מאותן נערות ליווי קימטה את פניה לחיוך אשמה.

"אני מיכאל," אמרתי, והושטתי את ידי. אבל במקום לקבל את הלחיצה, אנה הרימה את הלהב שלה, התגרה בי:

"אתה רוצה לנסות שוב? מי יודע, אולי יהיה לך מזל."

היה לי מזל. לא במאבק הבא, כמובן (היא שוב ניצחה אותי, בדיוק כמו קודם), לא, היה לי מזל מאוחר יותר באותו לילה, אחרי שהיא הזמינה אותי חזרה לחדר המגורים שלה לצפות בקרב החרבות הגדול מסקרמוש.

התחברנו כל כך טוב, שבקושי שמנו לב לסרט. לא יכולתי להאמין כמה היינו תואמים. יכולנו לסיים אחד לשני את המשפטים.

היא הייתה כמו כדור אור זוהר ופראי. שובבה וכנה. מלאת שמחה. מלאה באמנות וברעיונות ובאספקה בלתי נגמרת של אנרגיה. ומסיבה כלשהי, היא הייתה כל כך מאוהבת בי כמו שאני הייתי בה. מעולם לא הייתי כל כך מאושר להפסיד בקרב סיוף.

בסביבות שתיים בלילה, אנה ואני היינו עסוקים בתרגול סוג אחר לגמרי של דקירה. היא גנחה בצורה לא ברורה בזמן שחדרתי אליה מאחור, מחדיר את עצמי לחלוטין לתוך גופה החם. אחזתי בשדיה הרכים והטעימים בידי ולחצתי…

אנה זעקה באקסטזה חדה – קולה כל כך סקסי – הגוף הרותח שלה רועד בזרועותיי –

יצאתי, שואג כמו חיה כשהתפרצתי על ישבנה המושלם.

כשאנה ואני חזרנו לקרקע, פנינו וראינו את השותפה שלה לחדר עומדת בצורה מגושמת בדלת, אוחזת במפתחות שלה. עיניים פקוחות לרווחה…

ברגע זה, משהו נשבר בתוכנו. פתאום, מישהו שצפה הפך לאפרודיזיאק הכי גדול שניתן לדמיין. בערב הבא, מיד אחרי אימון הסיוף, אנה גררה אותי לחדר המקלחת של הבנות, הניחה אותי על הספסל בפנים, ומיד רכבה על איברי עם גופה היפה והעירום. כעבור שנייה, כל שאר הבנות בקבוצה נכנסו לתומן ומצאו את אנה רוכבת עליי. רובם ברחו בצחוק ובצרחות, אך שתיים מהבנות נהנו כל כך מהמופע שלנו, שהן למעשה נשארו לצפות בנו מסיימים.

מאז, "המופעים" שלנו הפכו לשגרה בקמפוס. הפכנו לסלבס קטנים בבית הספר, אפילו היו לנו כמה בדיחות שנכתבו עלינו בעיתון של בית הספר.

אנה הייתה אהבת חיי, והיינו בלתי נפרדים במשך כל שנות הקולג'. למדנו יחד, אכלנו יחד, אפילו ניסינו לשרוד את אימון ה-P90X הנורא הזה יחד – אז מובן מאליו שהיינו עוברים לגור יחד אחרי סיום הלימודים.

אבל אז, ברגע האחרון, בית הספר החליט באופן רנדומלי ששני נקודות זכות שהועברו לאנה לא ייחשבו יותר לתואר שלה. כנראה ש"לשונאות סמנטית" לא הייתה "מדע" אמיתי. נסו לקחת את פיסת האירוניה הקטנה והמרהיבה הזו לנסיעת מבחן.

היינו די דפוקים. החדשות הגיעו כל כך מאוחר בסמסטר, שאנה ואני כבר חתמנו על חוזה שכירות לשנה על הדירה החדשה שלנו – ברחבי הארץ, בקליפורניה. היה לי שם עבודה, מחכה להתחיל תוך מספר שבועות.

אז, כמה שזה היה נורא, האפשרות היחידה שלנו הייתה לצאת למרחקים בקיץ. בעצם, זה אפילו לא היה כל הקיץ, רק שמונה שבועות. זה היה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל היינו שורדים. כמה קשה זה יכול להיות?

מאוד, מסתבר. מאוד קשה. כמו, קשה בצורה בלתי נתפסת. גיליתי את זה ביום הראשון שלי בעבודה.

פרק 1 — היום הראשון שלי בעבודה

הם קראו לי "קשר בין מחלקתי," אבל למעשה, התפקידים שלי הסתכמו בעיקר בנשיאת דברים במדרגות ונהיגה ברחבי העיר, מכיוון ששני הגברים שהחזיקו בחברה סירבו לעבוד באותו בניין.

ועדיין, לא יכולתי להתלונן. השכר היה מגוחך לגביי מה שעשיתי, ולבחור שרק סיים קולג' זו הייתה הזדמנות מצוינת ללמוד את העסק; להכיר את הספקים, להבין איך דברים עובדים בעולם האמיתי.

כמו שאמרתי, היו לי שני בוסים, בשני משרדים שונים, בצדדים מנוגדים של העיר. הבוס שלי במקום א' היה ג'רי – בחור מבוגר שבאמת עשה מאמץ להכיר אותי אישית לכל האנשים במשרד. רובם הכירו בי ב"היי" חדגוני, לא התרשמתי מאף אחד מהם.

עד שג'רי הכיר לי את דיאנה, העוזרת שלו. לא יכולתי לשחק את זה בקור רוח כשהאישה הכי יפה שראיתי אי פעם בחיי קמה מהשולחן שלה לברך אותי. היא אספה כמה קווצות שיער נחושת קצר וחייכה בחיוך דק, נותנת לי מבט מהיר עם עיניה הכחולות החדות. כבת 26-27, לדיאנה היה יופי קריר שיכלה להתאים לעטיפת מגזין אופנה פריזאי.

"נעים להכיר אותך, מיכאל."

היה משהו קר בחיוך שלה. בטח, זה היה מנומס – אבל זה הרגיש מנומס בכוונה. כאילו היא רוצה שאדע שזה דורש ממנה מאמץ להיות נחמדה אליי.

למרות האישיות הקרירה שלה, לא היה להכחיש שהאישה הייתה מהממת. גבוהה, רזה, לבושה בצורה בלתי רגילה בחצאית עיפרון הדוקה שהראתה את רגליה הארוכות והמדהימות. ובגלל שדיאנה כנראה זכתה בהגרלת ההתבגרות הפאבולית – היא הייתה בעלת חזה גדול ומעורר תיאבון, בלתי מגיע לגוף כה רזה.

ככל שחשבתי על זה, החלטתי שאולי זה דבר טוב שדיאנה לא הייתה חמה יותר כלפיי. בהתחשב בכך שחברתי תהיה מחוץ לעיר למשך חודשיים הקרובים, הדבר האחרון שהייתי צריך היה אישה יפה שמתפלרטטת איתי במשך ארבע שעות ביום.

כמובן, שזה בדיוק מה שקיבלתי עם טינה.

היא הייתה הקשר שלי בצד השני של העיר, במשרד ב'.

כשגדלה בסיאטל, טינה הביאה איתה סגנון כיף ופרוע של רוקנרול. היא הייתה כבת 22 ולפחות חלקית ממוצא יפני-אמריקני, אבל היא הייתה כל כך רחוקה מהקלישאה "הפרח האסייתי הדמוי והמינימליסטי" כמו שאפשר לדמיין: פרועה, ידידותית ומלאת פלירטוטים בלתי ניתנים לעצירה.

גם לה היו קימורים שלא ייאמנו. גוף רך ועגלגל עם ישבן נחמד ו…