קרלה הייתה בת 24, מבאהיה שבצפון ברזיל. את רוב חייה עשתה ברחובות סלוודור, למדה לשרוד מגיל צעיר, ונכנסה לעולם הליווי לא מבחירה אלא מתוך הישרדות. לא היה בה שום תום, אבל גם לא ציניות – רק הבנה שמה שיש לה זה מה שהיא יכולה לסחור בו, ממש כמו נערות ליווי דומות.

יום אחד הגיע לקוח קבוע ממדינת מינאס ז'ראיס. שמו היה רפאל – איש עסקים, לא צעיר, עם עיניים שראו יותר מדי. הוא לא היה כמו האחרים: לא נגע בה מיד, לא זרק כסף על השולחן, רק שאל שאלות. על הילדות שלה, על החלומות שהיו פעם. מוזר. קרלה לא סמכה על זה.

אבל הפגישות נמשכו. פעם בשבוע, ואז פעמיים. הוא שילם הרבה, אבל כמעט לא נגע בה. התחיל לדבר על לברוח מהכול – מהאישה, מהעסקים, מהחיים המזויפים שלו. והיא – נגד ההיגיון – התחילה להאמין לו.

אחרי שלושה חודשים, הוא ביקש ממנה להצטרף אליו לנסיעה לבוליביה. "בלי שאלות," הוא אמר. "רק תבואי איתי." והיא באה.

הם חצו את הגבול דרך שבילים של מבריחים, בלי דרכונים, בלי מסמכים. בלילה הראשון בקורוחו, באכסניה ישנה עם מים קרים בלבד, הוא אמר לה: "אני צריך לעשות משהו. ייקח יומיים. תחכי לי פה." הוא השאיר לה מעטפה עם מזומן – הרבה – ונעלם.

רק שהוא לא חזר.

יומיים הפכו לשבוע. קרלה התחילה לשאול, לברר. גילתה שהיה לו תיק פתוח על הברחת נשק. כנראה לא ברח איתה – ברח ממנה. השתמש בה ככיסוי, או סתם לא התכוון לכלום.

אבל כאן מגיע החלק האמיתי של הסיפור: קרלה לא חזרה לברזיל.

היא מצאה עבודה בבר קטן בלפאס. אחרי חודש התחילה למלצר, ואז גם לנהל. היא שכרה חדר משלה, לקחה שיעורים בספרדית, ועשתה לעצמה שם חדש – קלרה. בלי עבר, בלי רפאל, בלי תוויות.

היא לא חיפשה יותר אף אחד שיאהב אותה. היא התחילה לאהוב את עצמה – לאט, אבל באמת.

חלפה שנה.

קלרה כבר לא נראתה כמו קרלה. השיער שלה היה קצר, העור קצת התבהר מהקור של ההרים, והיא הלכה אחרת – לא כמו מי שמסתתרת, אלא כמו מי ששייכת. היא לא סיפרה לאף אחד מאיפה באה, ואף אחד לא שאל. בבוליביה, במיוחד בלפאס, אף אחד לא שואל.

הבר שבו עבדה היה שייך לאישה בשם רוקסנה – לשעבר זמרת מקומית, בהווה אלכוהוליסטית חביבה. רוקסנה אהבה את קלרה, נתנה לה לנהל את המשמרות, לסדר את החשבונות. אחרי כמה חודשים היא אמרה לה: "אני זקנה מדי. את רוצה לקנות את המקום?"

קלרה צחקה, אבל כשבדקה את המצב, גילתה שזה אפשרי. עם הכסף שנשאר לה מרפאל, פלוס מה שחסכה, היא יכלה לקנות את הבר. והיא עשתה את זה. חתמו על חוזה, לא אצל עורך דין – אצל נוטריון מקומי שהיה שותה בבר באופן קבוע.

והנה – ילדת הרחוב מסלוודור הפכה לבעלת עסק בלפאס.

הלקוחות אהבו אותה. היא לא חייכה יותר מדי, אבל ידעה מתי להגיש עוד סיבוב. היא לא ניסתה להיות נחמדה – היא הייתה אמיתית. וזה הספיק.

אבל רפאל לא נעלם מהמחשבות שלה. לא כי התגעגעה, אלא כי לא הבינה. למה לקחת אותה? למה להשאיר אותה? לפעמים חלמה עליו חוזר. לפעמים חלמה שהוא מת.

יום אחד, זה קרה באמת – לא החלום, המציאות.

שוטר בלבוש אזרחי נכנס לבר, הוציא תעודה ישנה, ושאל אם היא מכירה מישהו בשם רפאל מנדס.

הלב שלה כמעט קפא. אבל היא רק אמרה: "לא. מי זה?"

השוטר אמר שהגופה שלו נמצאה בגבול פרו. מת מחוסר חמצן, אולי נרצח, אולי ברח ממישהו שלא הצליח לברוח ממנו. איתו נמצאה מחברת קטנה. בעמוד האחרון היה כתוב בכתב יד עקום:

"אם קלרה אי פעם תקרא את זה – תסלחי לי. רציתי להציל אותך, אבל קודם הייתי צריך לברוח מעצמי."

השוטר נתן לה את העותק של העמוד והלך.

קלרה לא בכתה. היא שמה את הדף מתחת למגירת הבר, ליד פותחן הבקבוקים הישן.

בלילה ההוא היא כיבתה את האורות בעצמה, נעלה את הדלת, ועלתה לגג להביט בכוכבים.

היא לא חשבה יותר על העבר.

היא חשבה איך לפתוח סניף שני.