בחוץ ירד גשם דק, כזה שלא שומעים אבל מרגישים. חיפה בלילה נראית כמו עיר אירופאית עייפה – הרבה אור צהוב, מדרכות רטובות, רכבים מתגלגלים לאט. ליאל חיכתה בפינה של רחוב סמטת שושן, ליד פיצרייה סגורה. לא רצתה שיראו אותה בכניסה לדירה. זה היה חוק שלה.
הוא הגיע באיחור של שבע דקות. רכב שחור, חדש, מוזיקה קלאסית בקושי נשמעת מתוך החלון הפתוח חלקית.
"שלום," אמר בקול רגוע. "אני ניר."
"אני ליאל," ענתה, אחת מאותן נערות ליווי בחיפה בלי להושיט יד. הם עלו יחד לדירה שכורה ברחוב התשבי. מקום קטן, נעים, עם נר דולק באמבטיה ומגבות מקופלות בצורת ברבורים. הסוכנת שלה תמיד דאגה לדברים האלה. ליאל אהבה את הסדר.
"פעם ראשונה?" היא שאלה כשהדלת נסגרה.
"כן," הוא חייך חיוך לא בטוח. "לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן."
"כולם אומרים את זה."
הוא היה בערך בן ארבעים. עורך דין, לפי איך שהתבטא. ריח של אפטרשייב יקר. עיניים חכמות, אבל עייפות. הוא לא נגע בה מיד, רק ביקש לשבת רגע.
"תגידי, זה לא מוזר לך?" הוא שאל, לא מתוך שיפוט, אלא סקרנות אמיתית.
"מוזר?" היא הרימה גבה. "לעשות כסף ממגע אנושי בזמן שאחרים מוכרים ביטוחי בריאות? לא. אולי רק לפעמים, כשאני נתקלת במישהו שמזכיר לי את אבא שלי. אבל אתה לא כזה."
הוא צחק. היא אהבה את הצחוק שלו — לא מתנשא, לא מבולבל. פשוט אנושי.
הם דיברו כמעט שעה. הוא סיפר על גירושין טריים, על הילדה שלו שאצלו פעמיים בשבוע, על הלילות הריקים. היא סיפרה מעט – על הלימודים, על הדירה שהיא חולקת עם שותפה בקריית חיים, על הכלב שהיא חולמת לקנות כשהתואר ייגמר.
בסוף, הוא שאל אם יוכל רק לשכב לידה. בלי מין. רק מגע, חום.
היא הסכימה. הוא שילם מראש, כמו תמיד. לא היה שם רומנטיקה. הייתה שם הבנה.
כשהוא נרדם, נשימות שקטות, היא קמה לאט, לקחה את התיק, השאירה פתק:
״תהיה טוב לעצמך. זה שווה יותר ממה שאתה חושב.״
היא ירדה חזרה לרחוב, הגשם כבר פסק. ליד התחנה של המטרונית, עמדה נערה צעירה, רועדת מקור, טלפון ביד. היא שידרה את הסימנים של חדשה – איפור מוגזם, נעלי עקב שבקושי אפשר ללכת בהן, מבט דרוך.
ליאל ניגשה אליה.
"מחכה למישהו?" שאלה.
הנערה הנהנה.
"כן, לקוח ראשון שלי. לא יודעת למה אני רועדת…"
"קור, כנראה." ליאל הוציאה סוודר דק מהתיק ונתנה לה.
"מה השם שלך?"
"שירה."
"אני ליאל. אם הוא יפגע בך או יעשה משהו שאת לא רוצה – תלכי. את לא חייבת כלום. לאף אחד. זה כסף, לא חוזה דם."
שירה הביטה בה, מופתעת מהישירות.
"ואת… כמה זמן את בזה?"
"שנתיים. מספיק לדעת מתי לסרב."
המטרונית הגיעה. ליאל עלתה, התיישבה ליד החלון, והביטה בעיר החולפת. היא לא ראתה בעצמה גיבורה. רק מישהי ששרדה עוד לילה בלי לאבד את עצמה.
היא חזרה הביתה, הורידה איפור, שטפה פנים, פתחה את המחברת הקטנה שלה, וכתבה שורה:
"אם אני לא בוחרת – מישהו אחר בוחר בשבילי."