השעה הייתה כמעט ארבע בבוקר. ווילי שכב על הגב, מביט בתקרה, כשאנה יצאה מהמקלחת עטופה בחלוק משי. היא נראתה שקטה, כמעט מהורהרת. הוא לא יכל להסיר ממנה את עיניו.

היא התיישבה לידו על המיטה, חבקה את ברכיה והביטה החוצה, אל החלון, שם שלג התחיל לרדת באיטיות.

"אני מרגישה שאני יכולה לספר לך משהו," היא אמרה לבסוף, קולה חלש, כמעט שברירי.

ווילי קם והתיישב מולה, מקרב יד אל ידה. "את יכולה לספר לי הכל."

היא לקחה נשימה עמוקה. "אני לא רק נערת ליווי, ווילי. הייתי פעם משהו אחר. מישהי אחרת."

הוא שתק, מחכה.

"פעם… לפני חמש שנים, הייתי מאורסת לגבר. גבר עשיר, חכם, חזק. חשבתי שאני מאוהבת. הוא היה כל עולמי."

ווילי הביט בה בעיניים בורקות. "ומה קרה?"

"הוא היה איש עסקים רוסי. אבל לא מהסוג שאתה רואה בחדשות. מאחורי החזות הנוצצת – הוא היה מעורב בדברים אפלים. הברחות, סחיטות, דברים שלא העזתי להבין עד שהיה מאוחר מדי."

עיניה התקדרו. "כשניסיתי לעזוב אותו… הוא שלח מישהו אחרי. חבר שלי נהרג. ואני… נאלצתי לברוח. להיעלם. לשנות את כל הזהות שלי."

"ואז… מצאתי את עצמי בעולם הזה. זה היה הדרך היחידה לשרוד – עם הדרכון המזויף, בלי כסף, בלי גב."

ווילי נאנח, גופו נדרך. הוא לקח את ידה. "ואת עדיין מפחדת ממנו?"

"לא מפחדת. זה כבר לא פחד. זה זעם קר. יום אחד, אני אמצא אותו. אני לא רק נערת ליווי, ווילי… אני אוספת מידע. לאט לאט. ומי שמגיע אליי – לא תמיד רק בגלל התענוג."

הוא הביט בה המום. היא חייכה פתאום, חיוך קטן, כמעט שובר לב.

"אתה שונה, ווילי. אתה לא רק עוד לקוח. בגלל זה סיפרתי לך."

החדר השתתק. רק טיפות הגשם הקל שבחוץ ליטפו את הזגוגית.

הוא לחש, כמעט מבלי לחשוב: "אז מה קורה עכשיו בינינו?"

והיא ענתה, בלי להסס כמו נערת ליווי מתל אביב :
"זה תלוי בך. אם תישאר… תיכנס איתי לעולם שאין ממנו דרך חזרה."

ווילי הביט בעיניה. הן כבר לא היו רק יפות – הן היו עמוקות, מסובכות, מלאות כאב ותשוקה מהסוג שנבנה שנים.

בלי לומר מילה, הוא התקרב אליה. ידו על לחיה, אגודלו עובר בעדינות מתחת לעינה, כאילו מוחק את הזיכרון של כל השנים ההן. והיא נמסה אליו, משחררת אנחה חרישית, כאילו מישהו סוף סוף נוגע בה לא כגוף, אלא כנפש.

הוא נישק אותה, הפעם לא כמו קודם – לא מתוך תשוקה עיוורת, אלא מתוך חיבור. שפתיים שחיפשו תשובה. והנשיקה הלכה והעמיקה, הלכה והתלהטה, עד ששניהם כמעט שכחו מהחדר, מהעבר, מהכול.

החלוק שלה החליק ממנה בלי התנגדות, והיא משכה ממנו את הבוקסר כאילו זה הדבר האחרון שמפריד ביניהם לעולם אחר. הם נפלו יחד למיטה, מחובקים, מבולבלים, רעבים. גופה היה חם, חלק, מלא חיים. היא רכבה עליו באיטיות, ואז בתשוקה גוברת, גופה זז כמו שירה – מלא קצב, עוצמה, וכאב מוסתר.

היא לחשה לו מילים באוקראינית, והוא לא הבין – אבל הרגיש הכול.

הוא התהפך עליה, מנשק את גופה מהצוואר ועד הירכיים, כאילו הוא מבקש לרפא כל צלקת שהוסתרה מעיניו. היא גנחה בשקט, שפתיים רועדות, ציפורניה ננעצות בגבו כשהוא נכנס אליה שוב – הפעם עמוק יותר, איטי, מחובר.

הם נעו יחד, עיניהם לא מתנתקות לרגע, כאילו הם מבקשים לוודא: זה באמת קורה? בתוך העולם האפל הזה – יש פתאום רגע של אמת?

והם הגיעו לשיא יחד – נשימות מהירות, לבבות דופקים, גופים רועדים.

וכשהכול נגמר, היא רק לחשה:
"אל תעזוב הלילה."

והוא לחש חזרה:
"אני לא עוזב אותך. לא עכשיו. לא אחרי מה שראיתי."