ליהי תמיד הייתה ילדה של רחוב. לא במובן שהיא ישנה על ספסלים, אלא במובן שהיא למדה מהר איך לדבר, לזוז, לחייך את החיוך הנכון מול האנשים הנכונים. בגיל שמונה-עשרה, היא כבר ידעה בדיוק איך העולם עובד: מי משלם, מי מבטיח, ומי בורח.

היא התחילה לעבוד כנערת ליווי בתל אביב לא בגלל שחלמה על זה. חלומות לא היו לה הרבה זמן. זה היה כסף קל יחסית, ודירה קטנה בבת ים שצריך היה לשלם עליה כל חודש. לקוחות באו והלכו. חלק אדישים, חלק דוחים, חלק מסוכנים. ליהי לא חיפשה אהבה. היא לא חיפשה בכלל.

ואז הגיע ג'וש.

ג'וש היה אמריקאי – סטודנט לאמנות, טי שירט קרועה, שיער פרוע, וחיוך שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא פגש את ליהי דרך חברים, בערב תל אביבי מתגלגל, כשלא עבד לה לקבוע עוד לקוח, וכשהיא החליטה לזרום על ערב חופשי. הוא לא ידע במה היא עובדת. היא לא טרחה לספר.

הם נפגשו עוד פעם. ועוד פעם. והיא מצאה את עצמה מספרת לו דברים שמעולם לא סיפרה לאף אחד – על הילדות עם אבא אלכוהוליסט, על הפעם הראשונה שברחה מהבית בגיל ארבע-עשרה, על הפחד שאף פעם לא עוזב באמת. הוא הקשיב. בלי שיפוט. בלי תנאים.

כשהוא סיפר לה שהוא חוזר לניו יורק, היא לא חשבה פעמיים. בתוך שבוע היא הייתה על טיסה. מזוודה קטנה, עשרת אלפים שקל במזומן, והרבה פחד.

ניו יורק הייתה שוק. קרה, רועשת, זרה. ג'וש גר בחדר קטן בברוקלין, עם עוד שני שותפים שמיררו את החיים. ליהי ניסתה להיאחז בו, אבל מהר מאוד הבינה: בחור בן עשרים ושלוש עם חלומות אמנותיים לא באמת בנוי לקחת על עצמו נערת ליווי בורחת מישראל.

המרחק התחיל להיווצר. מריבות קטנות. מבטים כבדים. היא חיפשה עבודה – מה שלא דרש מסמכים. ניקיון, מלצרות בשחור, קצת חשפנות במועדון אפור במיוחד בקווינס. ג'וש התרחק. בסוף, באחד הערבים, אחרי ריב על כלום, הוא פשוט נעלם. השאיר פתק: "I can't do this. I'm sorry."

ליהי נשארה לבד.

כמה ימים היא ישבה בדירה. לא אכלה. לא ישנה. רק בהתה בחלון וחשבה איך הכל תמיד נגמר ככה. ואז, בלי הרבה תכנונים, היא קמה. לבשה את הג'ינס הכי פשוט שלה, תחבה מעט כסף בכיס, ויצאה החוצה.

היא הלכה ברחובות כמו מישהי שעדיין לא החליטה לאן היא שייכת. היא ידעה דבר אחד: היא לא תחזור. לא לישראל, לא לעבודה ההיא, לא לחיים שהיו לה. מה יש לה להפסיד? כלום. מה יש לה להרוויח? אולי, איפשהו, חיים אחרים.

למחרת, היא מצאה עבודה בבית קפה קטן. מינימום שכר, שעות נוראיות, אבל בוסית אחת נחמדה בשם מרי שסיפקה לה כוס קפה חם ועצה טובה: "תתחילי בקטן. כל יום עוד קצת."

ליהי התחילה.

היא למדה אנגלית טוב יותר. מצאה חדר לבד. התחילה לחסוך. לפעמים בלילות הייתה שוכבת ערה, חושבת על ג'וש, שונאת אותו, מתגעגעת אליו, סולחת לו ואז שוב שונאת. אבל עם הזמן, הפצעים נסגרו.

שנתיים אחרי, היא נרשמה ללימודים קצרים בעיצוב גרפי. פתאום, בעדינות, בלי ששמה לב – היא בנתה לעצמה חיים. לא מושלמים. לא נוצצים. אבל שלה.

ליהי כבר לא הייתה נערת ליווי. היא לא הייתה אהובה ננטשת. היא הייתה מישהי אחרת. מישהי שבחרה בעצמה.