כמה חודשים עברו מאז אותו יום בים. של נערות ליווי בתל אביב  מאז הן חזרו לשגרה, אבל משהו בתוכן השתנה. הן הפכו פחות ציניות, פחות אדישות. הן התחילו לחלום בקול. ירין קנתה מצלמה יד שנייה והחלה לצלם לקוחות — לא כמו פעם, אלא באמת, דרך העדשה. דניאל החלה לכתוב שירים. לא בשביל אף אחד – רק לעצמה.

ואז קרה הלא צפוי.
זה התחיל בקיץ, כשהכירו שני תיירים – ליאון מברצלונה ולוקה ממילאנו. זה לא היה רומנטי בהתחלה. הם נפגשו דרך לקוחה שלישית במסיבת גג ביפו. דניאל צחקה שליאון בטח חושב שהיא ברמנית, וירין קראה ללוקה "הסושי של החיים שלה" רק בגלל השיער הגזור שלו. אבל הלילות התארכו, והימים פתאום התמלאו שיחות. הם בילו יחד בלי כסף, בלי תכנונים – רק שקיעות, מוזיקה ואספרסו עם סיגריות זולות.

בוקר אחד, על ספסל בטיילת, ליאון אמר לדניאל:
"אני טס בעוד שבוע. אבל אם את רוצה – תבואי."
היא שתקה. היא לא ידעה אם הוא מתכוון לזה באמת.
בערב, לוקה שאל את ירין:
"אם היית עפה – לאן היית טסה?"
והיא ענתה, בלי לחשוב:
"לכל מקום שהוא לא כאן."

ואז, פתאום, זה נהיה ברור.
לא בגלל הגברים. לא רק.
אלא כי היה להן חלון פתוח – ושתיהן ידעו שבחיים כאלה, חלון לא נשאר פתוח להרבה זמן.

תוך שבוע הן ארזו את כל החיים שלהן למזוודות: בגדים, מצלמה, מחשב, ספרים, ופנקס אחד קטן של שירים. הן מכרו את הדירה, חסכו את הטיפים האחרונים, נפרדו מהשכונה, מהכלב של השכנה, מהים.

הטיסה יצאה ב-4:15 לפנות בוקר. הן החזיקו ידיים בהמראה, ובכו – אבל לא מהפחד. מהשחרור.

שנה אחרי.

ברצלונה.

ירין פותחת תערוכת צילום ראשונה בשם: "נשים בצללים".
דניאל מופיעה בפואטרי סלאם ומקריאה שיר חדש:
"פעם הייתי שקט שלא בחרתי בו. היום אני רעש שאני גאה בו."

ליאון ולוקה לא תמיד בתמונה. החיים לפעמים מסובכים. אבל האהבה – האמיתית – הייתה דווקא ביניהן. אהבה של שותפות. של לשרוד יחד ואז גם לחיות יחד.

ואף אחת לא חזרה.