בקיץ 2024, שלוש נערות ליווי מפריז – קלרה, זואי ומרים – נחתו בבואנוס איירס. הן עזבו את פריז בגלל סיבות שונות: משכורות נמוכות, זוגיות שבורה, תחושת מחנק. המודעות באינטרנט הבטיחו להן "עבודה יוקרתית במרכז העיר, ליווי לקוחות עילית, תנאים מעולים." המילים היו יפות. יותר מדי יפות.

הן נחתו לתוך חום דביק של פברואר. סוכן מקומי, שנראה כאילו יצא מאיזה סרט ישן, אסף אותן משדה התעופה. הנסיעה לעיר הייתה שקטה. כשנכנסו לדירה, ריח טחב קיבל את פניהן. הדירה הייתה זולה, חמה כמו תנור, בלי מיזוג אמיתי, רק מאוורר רועש בפינה.

הן הבינו את האמת בערב הראשון. "ליווי" היה שם קוד לעבודה בדירות דיסקרטיות. תעריפים קבועים, שיחות קצרות, מגע מהיר. הלקוחות לא היו אנשי עילית. רובם היו עובדים פשוטים, שיכורים, גברים שחיפשו פורקן זול אחרי יום ארוך.

קלרה הסתדרה הכי מהר. היא קיבלה את הכללים, קיבלה גם את המחיר. זואי חיפשה בהתחלה דרך להתחמק – ניסתה לברוח, ניסתה לשנות מסלול – אבל לאן תלך בלי כסף, בלי ויזה תקפה? מרים סבלה בשקט, חורקת שיניים, שורדת יום אחרי יום.

החום בעיר היה בלתי נסבל. הזיעה כיסתה אותן גם באמצע הלילה. הן עבדו כמעט כל יום, בקושי ראו את הרחוב. רק קולות העיר חדרו פנימה – צפירות, מוזיקה רחוקה, רעש של חיים שלא שייכים להן.

לילה אחד, אחד הלקוחות תקף את זואי. היא הצליחה לברוח, אבל משהו בה נשבר. למחרת היא פשוט נעלמה, השאירה מאחור את התיק ואת הטלפון. קלרה ומרים ניסו לברר מה קרה, אבל אף אחד לא טרח לעזור. לא הסוכן, לא המשטרה.

הזמן בבואנוס איירס התארך כמו קיץ אינסופי. מרים חלתה. חום גבוה, שיעול, אפס טיפול רפואי. קלרה עשתה מה שיכלה, אבל הבינה שאין לה ברירה – היא צריכה להיעלם לפני שגם היא תישבר.

עם הכסף שחסכה, קלרה קנתה כרטיס אוטובוס למנדוסה, קרוב להרים. היא לא ידעה מה תחכה לה שם, אבל רצתה רק מקום שקט, קריר יותר. מרים נשארה מאחור, שבורה בגוף וברוח.

בסופו של דבר, הסיפור של קלרה, זואי ומרים הוא סיפור פשוט: הבטחות ריקות, חום מחניק, דירות אפלות, ובריחה תמידית מהמציאות. הן חיפשו עתיד טוב יותר, ומצאו גיהינום אחר.