הטיסה חזרה לניו יורק התעכבה.
ארבע נערות הליווי  ישבו בטרקלין ה-VIP של שדה התעופה בדובאי, מוקפות ריח של קפה ערבי חזק ושטיחים שעיטרו את הרצפה כמו מזבח פרסי.

פתאום, גבר התיישב מולם.
לא צעיר מדי, לא זקן. גבר של שקט.
שיער מלח ופלפל, זיפים של יום וחצי, עיניים אפורות, חולצה לבנה פתוחה, וג'ינס שיושב עליו מושלם מדי.

"אלקסיס, מיה, לולו, ג'וליה," הוא אמר, בלי להציג את עצמו.

"אהבתי את מה שעשיתן – אבל זה היה מהלך מסוכן."

הבנות קפאו. ג'וליה הייתה הראשונה לדבר.

"ומי אתה? עוד שייח עם פטיש לסכנה?"

הוא הושיט לה כרטיס: בלי שם, בלי טלפון. רק סמל קטן של מנורה דולקת.

אלקסיס הבינה מיד.

"מוסד?"

הוא חייך, ואז אמר:

"אני לא כאן כדי לעצור אתכן. אני כאן כי מישהו בדובאי מאוד לא אהב את מה שקרה… והוציא חוזה."

הוא הזמין להן חדר במלון בקרבת השדה.
לא לחקירה – אלא ל"הגנה זמנית", לדבריו.

מיה לא האמינה לו. לולו דווקא כן.
אבל אלקסיס – היא פשוט עקבה אחריו במבט, עד שבחדר, כשנכנס למקלחת, היא פתחה את דלת הזכוכית ונכנסה אחריו.

המים זרמו חמים, גופו היה מלא צלקות – חלקן נראו כמו עקבות של סכין, אחרות של כדור.

"אני לא עושה סקס עם לקוחות," היא לחשה לו באוזן, בזמן שידה טיילה למטה,

"אבל עם סוכנים סמויים… זה כבר ז'אנר אחר."

הוא הסתובב, הניף אותה אל הקיר, והנשיקה ביניהם הייתה כמו פיצוץ שקט.
אף אחד מהם לא דיבר – רק גניחות רכות, אצבעות שננעצות בשיער, שפתיים שנצמדות לצוואר, ירכיים נצמדות לגב.

המים המשיכו לזרום – אבל העולם עצר.

אחרי ששכבו, הוא נשכב על הגב, מביט בתקרה.

"את יודעת… זה לא ייגמר כאן. מישהו יבוא לחפש אתכן."

"שיבוא," אמרה אלקסיס, מתכסה בשמיכה.

"אנחנו לא נערות ליווי. אנחנו מבצע."

והוא חייך, כי הבין – הוא לא בא להגן עליהן.
הוא בא כדי לגייס אותן.

שבועיים עברו מאז הבריחה מדובאי.
הבנות כבר לא חזרו לניו יורק – הן קיבלו שמות קוד, דרכונים חדשים, ודירת מסתור בפריז.

המוסד החליט להשתמש בהן.

לא כנערות ליווי.

כסוכנות פיתוי.

הן קיבלו משימה:
בכיר איראני בשם פארזי, שכנראה מחזיק מידע קריטי על מו"מ סודי בין טהראן למוסקבה – שוהה בפריז, במלון "פלאזה אתנה".
המטרה: להוציא ממנו את המידע – בכל דרך אפשרית.

בפנטהאוז פריזאי בגדה השמאלית של הסן, אלקסיס לבשה שמלת משי שחורה בלי תחתונים, עם איפור מדויק ונעלי עקב של Louboutin.
היא ידעה שהוא מגיע למסיבה.

לולו ומיה שיחקו את ה"מארחות" – גולשות בין האורחים, משאירות אחריהן שובל של בושם וסודות.
ג'וליה? היא כבר הייתה בתוך החדר של פארזי, מתחזה למתורגמנית צרפתייה שמבינה פרסית.

השעה הייתה 01:00 בלילה, כשפארזי סוף סוף הגיע.

גבוה, עם זקן מטופח, עניבה מהודקת ועיניים חכמות מדי.
הוא ראה את אלקסיס – והיא ראתה שהוא התרשם.

"ערב טוב, מר פארזי," היא לחשה, "אתה נראה כאילו אתה מחפש הרפתקה."

"ואת נראית כמו סיבה לאבד שליטה."

היא התקרבה אליו, והובילה אותו לחדר צדדי עם תקרת זכוכית.
שם, כשעיר האורות נפרשה מתחתיהם, הם התחילו לרקוד – לא עם הרגליים, אלא עם הידיים, השפתיים, הלשון.

הוא משך אותה אליו – נשיקה אחת.
שנייה.
שלישית – והיא פתחה את כפתור החולצה שלו.

אבל אז – דלת נפתחה בפתאומיות.
הסוכן ההוא – זה מהמוסד. הוא עמד שם, רטוב מהגשם, עיניים בוערות.

"היא לא שלך," הוא אמר.

פארזי שלף אקדח קטן.

"ואתה מאוהב, סוכן מוסד? כמה לא מקצועי."

ולפני שהכול הפך לקטלני – אלקסיס שלפה את הסיכה מהשיער שלה, ותקעה אותה בצוואר של פארזי. חומר הרדמה.

שעה אחר כך, בפנטהאוז המוסד.
אלקסיס והסוכן עמדו לבד.

"אז מה עכשיו?" היא שאלה.

"עכשיו? עכשיו אני שוכח לרגע שאתה כלי מבצעי… ומזכיר לעצמי שאת אישה."

הוא הצמיד אותה לחלון, גופה נצמד לזכוכית הקרה, הלילה הפריזאי מאחוריהם.

בגדים נשרו.
קולות גניחה נבלעו ברעש הגשם.

היא נמסה בידיים שלו.
והוא – איבד שליטה. בפעם הראשונה מאז שהפך לסוכן.