ביום חמישי אחד, קצת אחרי הזריחה, שתיים – דניאל וירין – עמדו בתחנת האוטובוס עם מגבות צבעוניות, תיק עם קרם הגנה, ומבט של "לא שואלים שאלות – פשוט נוסעים". הן עבדו יחד כבר שנה, כשותפות בעולם שבו לוקחים את עצמך בידיים או שאתה נבלע. אבל הפעם הן לא היו נערות ליווי – הן היו פשוט שתיים שרוצות קצת שקט, מלח על העור ושמש בעיניים.

האוטובוס ליפו הגיע, והן תפסו מקום ליד החלון. ירין שלפה קופסה עם בורקסים, ודניאל פתחה את הרמקול הנייד שלה והשמיעה מוזיקה קצבית של נטע ברזילי. הן לא טרחו להתאפר – רק משקפי שמש ומצב רוח טוב. היום לא יהיו לקוחות, לא טלפונים, לא סיפורים מהעבודה. היום הן ילדות ים.

על החוף, הן פרשו מגבות קרועות קצת, אבל אהובות. ירין קפצה למים ראשונה, כאילו היא חוזרת הביתה. דניאל נשארה לשכב ולבהות בשמיים, נותנת לשקט להמיס לה את השריון. אחר כך החליפו תפקידים – זו נכנסת, זו יוצאת. צחוקים, קרטיב בטעם ענבים, משחק ניחושים עם דמויות מוזרות על החוף.

בצהריים ישבו על הסלעים ליד המים, ודיברו על העתיד. ירין חלמה ללמוד צילום. דניאל חשבה אולי לפתוח קפה קטן במקום נידח בצפון. הן לא ידעו אם זה יקרה, אבל פתאום זה לא הרגיש מטורף. הרוח הייתה חמה ומלטפת, כאילו הים עצמו לוחש: "אפשר אחרת".

לפני שהשמש שקעה, הן בנו ארמון חול קטן עם דגלון מנייר טואלט מהשירותים הציבוריים. הן קראו לו "ארמון החופש", וצילמו אותו מכל זווית.
"מה אנחנו עושות מחר?" שאלה דניאל.
"מחר נחזור," אמרה ירין בשקט.
"כן… אבל עכשיו אנחנו פה."

הן לא דיברו הרבה בדרך חזרה. הגוף שלהן היה עייף, אבל הלב – קל מתמיד. הים לא פתר את הכול, אבל הוא הזכיר להן שהן יותר ממה שהעולם חושב. שהן שתיים. שהן בוחרות.