רומי לא הצליחה להירדם בלילה שלפני. הטקסט של נעמי שמר כבר היה חרוט בזיכרון, אבל הלב שלה לא הפסיק לרטוט. מאז שעזבה את הלימודים והתחילה לעבוד בליווי, כל חלום בימתי הרגיש רחוק יותר מהירח.

אבל משהו בשבועות האחרונים שינה אותה. היא חוותה חיים אמיתיים, כואבים, חשופים. ליוותה זקנים, הקשיבה לחיילים, חיבקה את תאיר כשהתפרקה. דווקא מתוך העולם הזה – נולדה בה אש.

ביום האודישן, כשהאזעקה נשמעה פעמיים ברצף, חשבה לבטל. העיר רעדה, התחבורה קרסה. אבל היא נעמדה מול המראה, סידרה את שערה, ולבשה את החולצה הלבנה שלבשה פעם בהצגה בתיכון.

"אם לא עכשיו – אז מתי?" לחשה לעצמה.

כשהגיעה למקום, חיכו לה שלושה שופטים. היא נעמדה במרכז החדר, נשמה עמוק, והתחילה:

"לו יהי… לו יהי… כל שנבקש – לו יהי…"

המילים יצאו מהלב, עם רעד ושתיקה ודם של זיכרונות. לא הצגה – אמת. כשהיא סיימה, אף אחד לא מחא כפיים. רק שקט. ואז אחת השופטות קמה, ניגשה אליה ולחשה:
"תודה. החזרת לי את האמונה בכאב אנושי."

רומי יצאה, לא יודעת אם התקבלה. אבל לא היה בזה צורך. בפעם הראשונה זה שנים – היא הרגישה על במה. שלה.