הקולות של ההפגזות התערבבו עם הצעקות והבכי. הבתים בשכונתם בביירות רעדו תחת הרסיסים, והרחובות התמלאו באבק סמיך של הריסות. נור ושירה, שתי נערות בנות שש עשרה ושבע עשרה, הבינו שאין להן ברירה. אם יישארו – הן עלולות לא לשרוד את הלילה הבא.
אמן נאבקה לשכנע אותן להישאר, אבל אביהן, שנעלם לפני חודשים, לא היה שם כדי להגן עליהן. בסופו של דבר, כשהכביש לגבול הסורי עוד היה פתוח, הן לקחו את תיקיהן הדלים, חופן לירות אחרונות, ויצאו לדרך.
אל הלא נודע
הגבול לא היה ידידותי. פליטים אחרים נדחקו סביבן, נאבקים להיכנס. שוחד קטן לשומר הדרך – מעט כסף שאמן תחבה להן ברגע האחרון – איפשר להן לעבור. הן הגיעו לעיירה קטנה בסוריה, מלאה בזרים כמוהן, מחפשים תקווה בעולם שקרס.
הן ידעו שאי אפשר לשרוד בלי עבודה. שירה, שהייתה טובה במספרים, הצליחה להשתלב בחנות קטנה שסידרה ספרים ישנים ורשמה חשבונות. נור, שהייתה נמרצת יותר, התחילה לעבוד בקיוסק, מסדרת מצרכים ומנקה את המדפים ובערבים עבדה שאחת מאותן נערות ליווי.
המשכורות היו זעומות, לא מספיקות אפילו לארוחה חמה בכל ערב. לפעמים הן היו נאלצות לישון במרתפים מאולתרים, מתחת למדפים, עטופות בשכבות בגדים ישנים שהשיגו מנשים שהבינו את מצוקתן.
הישרדות בעולם זר
הימים חלפו והן החליפו עבודות מזדמנות: ניקיון בבתי עשירים, סחיבת ארגזים בשוק, ואפילו עבודות תפירה אצל אישה זקנה שהייתה פעם מעצבת ידועה. לכל מקום שהגיעו, הן פגשו פליטים כמוהן – גברים שאיבדו את משפחותיהם, נשים שמכרו תכשיטים אחרונים כדי לקנות אוכל לילדיהן, וילדים קטנים שהתהלכו יחפים.
הפחד היה קבוע. שמועות על חיילים שבודקים מסמכים ברחובות גרמו להן להתחבא. אך יחד עם זאת, הן מצאו רגעי תקווה קטנים – חיבוק מהאישה שעבורה ניקו את הבית, פרוסת לחם שנתנה להן מוכרת זקנה בשוק, או חיוך של ילד כשהביאו לו בובה עשויה מבד קרוע.
תקווה רחוקה
יום אחד, בזמן שעבדו בבית מלאכה קטן, נכנס גבר מבוגר עם עיניים טובות. הוא דיבר ערבית במבטא זר ושאל אותן על משפחותיהן. לאחר ששמע את סיפורן, הציע להן עבודה במפעל בעיר אחרת – מקום שבו יוכלו להרוויח מעט יותר ואולי להתחיל חיים חדשים.
הן לא ידעו אם לסמוך עליו, אבל התקווה הבהבה בעיניהן. אחרי כל מה שעברו, הן הבינו שאם יש להן סיכוי – הן חייבות לקחת אותו.
ואז, עם תיק קטן על הכתף ולב מלא חששות, הן יצאו שוב למסע חדש.