התחלה חדשה, חברים חדשים, מפקד חדש.
אריאל הרגישה כאילו מישהו ניער את כל חייה ממש כמו נערת ליווי , ריסק את השגרה לפירורים – ובנה ממנה משהו אחר.
משהו חזק יותר. חד יותר. קשוח.

היא לא באה לשחק. כבר ביום הראשון בטירונות, כשעמדה מול המחלקה עם נעליים מצוחצחות ולב רועד, היא נשבעה לעצמה: היא תגיע לקרקל. גם אם זה ידרוש ממנה הכול.

אבל היא לא ציפתה אליו.

סגן נעם רז.
גבוה, שקט, עם קול עמוק ועיניים אפורות שאומרות הכל בלי לומר כלום.
כשהציג את עצמו למ"כיות ולחיילים, עמד מולה רגע ארוך מדי. היא נשבעה שהיא ראתה חיוך קטן בזווית הפה שלו. אולי לא. אולי רק רצתה לראות.

"אריאל, נכון?" שאל אותה ביובש הצבאי המתבקש.

"כן, המפקד," ענתה בקול יציב, כאילו הדופק שלה לא טיפס ל-200.

הימים חלפו באינטנסיביות: מסדרים, ניווטים, משקלים, משמעת. היא למדה לפרק ולנקות נשק בעיניים עצומות, לטפס על סולמות חבלים בברכיים פצועות, ולרוץ עד שהריאות בוערות.

אבל מה שהיא לא הצליחה להרחיק ממחשבותיה – היה הוא.

הוא לא היה רך. הוא לא פינק. הוא אפילו לא חייך הרבה. אבל כל פעם שהוא עבר לידה במסדר, כשהתיק שלה היה מהודק היטב והכומתה תלויה בזווית הנכונה – הוא היה זורק לעברה מבט מהיר. מאשר. מכיר. רואה.

והלב שלה, למרות כל מה שהבטיחה לעצמה, התחיל לבגוד בה.

זה קרה בלילה ההוא, באחד התרגילים בשטח.

היא איבדה את הדרך רגע לפני נקודת האיסוף, והרגישה איך הפאניקה משתלטת. חושך מוחלט, נביחות רחוקות, ורק צללית אחת מתקרבת לעברה בשקט.

"אריאל," הוא לחש. "הכל בסדר. מצאתי אותך."

היא כמעט בכתה. אבל לא. לוחמת לא בוכה.
היא רק אמרה: "חשבתי שאיבדתי את עצמי."

"לא איבדת כלום. להפך," הוא אמר, ואז – בלי להתכוון אולי – הניח יד על כתפה.
לא כחיבוק. לא כעונש. פשוט… יד. חמה. אמיתית. יציבה.

"תחזיקי מעמד," הוסיף בקול שקט יותר. "את אחת הטובות פה. תזכרי את זה."

היא לא הצליחה להירדם באותו לילה.

בשבוע שלאחר מכן – משהו השתנה.

היא ניסתה להתרחק. התמקדה בלחזק את הקבוצה, להיות דוגמה לאחרות.
אבל הוא המשיך להיות שם.
מילים קטנות. הערות מחזקות. שתיקות ארוכות מדי.

ומעבר לכל – המבט שלו, שחדר דרך המדים, דרך האבק, דרך החוקים הלא כתובים של מה מותר ומה אסור.

אריאל ידעה: הדרך לקרקל עוד ארוכה.
אבל הדרך ללב שלה כבר נפרצה – בידי מי שאסור לה לאהוב.

המסדר השבועי התארך מעבר לרגיל. השמש כבר שקעה, אבל אריאל כמעט ולא הרגישה את הקור. עמדו שם, כתף אל כתף, כולן שקטות, ממתינות לסיום.

ואז הופיע רס"ן יואב, מפקד הבסיס. איתו — קצינה מהשלישות ו… סגן נעם.

אריאל מיד הרגישה את הבטן מתהפכת.

"היום אני רוצה לברך את אחד הקצינים המצטיינים שלנו," אמר יואב.
"סגן נעם רז עומד לצאת לתפקיד חדש – סגן מפקד פלוגה בגדוד קרקל."

מחיאות כפיים התפזרו באוויר, אריאל מחאה גם, אבל הידיים רעדו.
הוא עובר לקרקל. וזה אומר — שהוא לא יכול להיות יותר… שלה. אפילו לא לרגעים הקטנים שגנבו בלילות שקטים.

אחר הצהריים, בזמן משימות המטבח, היא שמעה לחשושים בין שתי חיילות:
"יש שמועות שהוא ביקש לא להדריך יותר בנות… אולי בגלל אחת מהן."
"מה, רצינית? הוא נראה כל כך סגור."
"זה תמיד השקטים…"

אריאל הסתגרה באוהל, ישבה רגע לבד. כל מה שבנתה – השליטה, המשמעת, החומה – התערער בשנייה.

אבל אז נשמעה קריאה קצרה מחוץ לאוהל:
"אריאל, בואי למשרד הקצין."

היא התייצבה מולו. הפנים שלו היו רציניות מתמיד.

"אני יודע שאת בטח כבר שמעת," הוא אמר.
היא הנהנה.
"אני עוזב בעוד שבועיים. עוברת הרבה אחריות לפיקוד שלי, אז אני לא יכול להרשות לעצמי… הסחות דעת."

היא בלעה רוק.
"את לא הסחת דעת. אבל את… משהו שאני לא אמור לרצות."

היא שתקה. לראשונה — היא לא ידעה מה לומר.

ואז הוא המשיך:
"אני הולך עכשיו. ייקח זמן עד שתראי אותי שוב, אם בכלל. אבל אם תצליחי, אם תסיימי את הטירונות כמו שאת יודעת — אולי ניפגש שוב. במקום אחר. בתפקיד אחר. בתנאים אחרים."

היא ניסתה לשמור על ארשת קרה, אבל עיניה התחילו לדמוע.
"מה אתה מבקש ממני בעצם?" שאלה בשקט.

"שתמשיכי. לא בגללך. בגללי. בשבילך."

הוא לא התקרב. לא נגע. רק פנה לעזוב. אבל בדיוק כשהגיע לדלת — הוא הסתובב לרגע אחד אחרון.
"את חזקה, אריאל. אל תשכחי את זה."

הימים הבאים עברו בקושי. אך גם בהחלטה.
אריאל נדרשה לתת את כל כולה – למטווחים, לאימונים, לשטח. היא נשכה שפתיים, הדחיקה כל מחשבה עליו, והפכה לחיילת שמדברים עליה בשטח.

ולבסוף — אחרי ארבעה חודשי דם, יזע ודמעות — היא קיבלה את הסיכה. קרקל. החלום התגשם.

אבל עמוק בפנים… החלום האחר רק החל.