כשפאולה, טליטה וג'וליאנה ירדו מהמטוס בנתב"ג, הן לא דמיינו שמדינה כל כך קטנה תכיל כל כך הרבה רעש – ולא רק מהמוזיקה. הן היו נערות ליווי מברזיל, יפייפיות וזורמות, שהוזמנו לתקופה קצרה בישראל דרך סוכנות בינלאומית שפועלת בדובאי, ברצלונה ותל אביב.
"זה כמו ריו, רק בלי קרנבל", צחקה ג'וליאנה בדרך לדירה שהוזמנה להן ליד שדרות רוטשילד.
אבל מהר מאוד, הן גילו שהקרנבל הישראלי שונה לגמרי – הוא מתחיל בצפירה.
ביום השני לשהותן, תוך כדי התארגנות ללקוח הראשון, נשמעה אזעקה. הן קפצו מהמיטה, מבולבלות. "זה כמו סירנה של משטרה?" שאלה טליטה בפורטוגזית.
לא. זו אזעקת צבע אדום.
למזלן, בעל הדירה כבר השאיר להן פתק: "מקלט בקומת קרקע – צמוד למעלית."
הן ירדו יחפות, עוטות חלוקים, למקלט עם שכנים נרגשים וילדים בוכים. אף אחד לא התייחס לעובדה שהן נערות ליווי – הן הפכו לחלק מהשכונה ברגע. כל אדם פשוט נוסף שמבוהל, ומנסה להבין מה קורה פה.
בשבוע שאחר כך, כללי המשחק השתנו. לקוחות התחילו לבטל או לשנות מיקומים ברגע האחרון. אחד מהלקוחות, גבר נשוי שהזמין פגישה במלון בהרצליה, ביטל בדיוק כשהן כבר היו באוטו – “אשתי חזרה מהצבא מוקדם מהצפוי…”
במקום עבודה, הן מצאו את עצמן מבלות יותר אחת עם השנייה.
במטבח, הכינו יחד מוקרם ברזילאי. בסלון – נזכרו בשירים מהילדות. בלילות – ישבו על המרפסת עם כוסות יין זול וסיגריות, מביטות על תל אביב השקטה מדי.
"העולם שלנו אולי זמני," אמרה טליטה בלילה שלישי, "אבל התחושות אמיתיות לגמרי."
פאולה חייכה. "אני חושבת שמעולם לא הייתי כל כך מחוברת למישהי, כמו אליכן."
הן התחילו לפרסם באינסטגרם שלהן פחות תמונות חושפניות – ויותר רגעים של חברות. לקוח אחד כתב להן: "לא ידעתי שנערות ליווי גם בוכות במקלט. זה אנושי. זה חזק."
ובין כל הפחדים, משהו אחר נבנה: הן החלו לדבר עם נשים אחרות. אשה אחת מהבניין שהבינה את סיפורן, הציעה להן לבוא איתה לבית משפחתה בצפון, רחוק מהטילים. הן הסכימו – לא כי פחדו, אלא כי הרגישו שמדובר באדם שרואה בהן יותר ממה שהן מציגות.
בבית משפחתי פשוט בקריית טבעון הן מצאו שקט. גינה קטנה, כלב ידידותי, ולראשונה – תחושת שייכות. האמא של המשפחה קראה להן "הבנות שלי מהברזיל", והביאה להן שמיכות חמות.
"אני חושבת שנחזור הביתה עם לב אחר," אמרה ג'וליאנה ביום האחרון.
"אנחנו נערות ליווי, אבל קודם כל נשים. ולפעמים, כשאת מתמודדת עם טילים ובלבול, את מגלה מי את באמת."
ביום שעזבו, הן נעמדו בכניסה לנתב"ג, עטופות בצעיפים שקנו בשוק הכרמל. הן נראו כמו תיירות רגילות – אף אחד לא ידע שהן עברו משהו עמוק בהרבה.
ולמרות שלא עשו את הכסף שתכננו, הן הרוויחו משהו אחר – אמת.
ואולי, בישראל, זה הרבה יותר יקר מזהב.