היא קראה לעצמה קלֵאר. לא כי זה היה שמה האמיתי, אלא כי השם נשמע לה כמו שיר – קצר, בהיר, ונשכח מיד אחרי שהמהום הסתיים. קלאר עבדה ברובע השביעי של פריז שאחת מאותן נערות ליווי, בין בתי הקפה הקטנים והמלונות האלגנטיים, שם הייתה מקבלת את לקוחותיה בדיסקרטיות, בלי מילים מיותרות.

אבל בלילה ההוא, כשהגשם רק החל לטפטף על הגגות, הוא הגיע.

הוא היה גבוה, עורו שזוף, מבטו כהה וסוער. מבטא כבד, ארגנטינאי. שמו היה חואן. הוא לא ביקש הרבה – רק שעה. אבל השיחה גלשה, כמו היין האדום שנשפך מהכוס שלה על הסדין הלבן. הוא דיבר על טנגו, על בואנוס איירס, על אהבות שנגמרו בלי התחלה, והיא הקשיבה – לא כקליינטית, אלא כאישה.

בערב שאחריו הוא חזר. ושוב למחרת. ושוב.

הם נפגשו כל ערב, באותו החדר, עם אותם הצלילים העירוניים בחוץ – צופר רחוק, צעדים על המדרכה, ורדיו צרפתי ברקע. אבל בפנים, משהו אחר התרחש. הוא כבר לא שילם. היא כבר לא דרשה. הם רק היו.

לאט, הם התחילו להתפשט אחרת.

לא רק בגדים – אלא הגנות. מבטים התארכו, נגיעות התעדנו. קלאר, שהייתה רגילה לגעת לפי לוח זמנים, החלה לגעת בו כי רצתה. חואן, שאחז בה לראשונה מתוך בדידות, אחז בה שוב מתוך השתוקקות אמיתית.

בערב השביעי הוא שאל אם תבוא איתו. רק לטיול קטן – סיין בלילה, לחם חם עם חמאה, שתיקה נינוחה בין נשיקה לנשיקה. והיא, לראשונה זה שנים, אמרה "כן" בלי לחשב את המחיר.

הם הלכו לאורך הנהר. יד ביד. אנשים הביטו בהם כאילו היו זוג מאוהב. אולי באמת כבר היו.

באותו לילה היא לקחה אותו לביתה, לא לדירת העבודה.

הדירה שלה הייתה קטנה, צבועה בגווני ורוד עתיק. קירות עמוסים בספרים, כרית רקומה של "l’amour c’est tout", ושמיכת צמר ישנה שקיבלה מסבתה.

הם התפשטו שוב, לאט יותר. הפעם מתוך רצון לחשוף לא רק את הגוף – אלא את מי שמאחוריו. הוא עבר באצבעותיו על גופה כאילו קורא שיר מוכר מחדש. היא לחשה לו בצרפתית מילים רכות, והוא השיב לה בספרדית מילים שלא הבינה, אבל הרגישה.

הם נרדמו מחובקים, נשימותיהם מסתנכרנות כאילו רקדו טנגו פרטי במיטה של שתיים לפנות בוקר.