"אנחנו לא מתביישות בעבר שלנו," אמרה מיקה בראיון שערכה איתן כתבת מ"הארץ". "אנחנו פשוט לא נותנות לו להגדיר אותנו."
הראיון התפוצץ ברשת. מצד אחד – תגובות נרגשות. מצד שני – גל של שנאה, בוז, השמצות. "נערות ליווי שהפכו למלאכיות טיפוח? נו באמת." "עוד ניסיון לנרמל את הזנות." "כל אחת יכולה להיות יזמית פתאום?"
הן התמודדו עם הכול. על כל תגובה שנאה, הגיעה אישה ששלחה מייל: "אתן נותנות לי תקווה." או "איך מצטרפים?"
אבל זה לא היה קל.
יום אחד, בשעת ערב מאוחרת, זרקו לבנים על הדלת. כתבו בגרפיטי: "שרמוטות לא הופכות למטפלות." יערה הייתה זו שמחקה את הכתובת באקונומיקה, בשתיקה. רק אחר כך, באוטו, פרצה בבכי.
"זה לא משנה מה נעשה," היא לחשה. "הם תמיד יראו אותנו ככה."
"נכון," ענתה לה נוי. "אבל אנחנו כבר לא חיות לפי המבט שלהם."
הן פתחו סדנאות. על נשיות, על גבולות, על כסף. הן הזמינו פסיכולוגיות, מדריכות מיניות, וגם שף מקומי שהעביר סדנאות תזונה בריאה. הספא הפך לקהילה. הן קיבלו מימון ממשקיע אנונימי (כנראה מישהי עם עבר דומה), ופתחו סניף קטן נוסף ביפו העתיקה, צמוד לגלריה.
אבל יום אחד, מיקה פשוט נעלמה.
היא לא הגיעה לעבודה, לא ענתה לטלפון. כשנוי הגיעה לדירה שלה, מצאה שם רק פתק:
"אני צריכה לבדוק אם אני חופשייה באמת. תמשיכו בלעדיי. אני סומכת עליכן."
זה טלטל את כולן. מיקה הייתה הדבק. המנוע. בלי ההנהגה שלה, הכול רעד קצת. אבל אז יערה אמרה: "אולי זו ההוכחה שהמקום הזה באמת שלנו. אם אנחנו יכולות להמשיך גם בלי מיקה — זה כבר לא תלוי באישה אחת. זה תלוי בכולנו."
והן המשיכו. שינו קצת את השם – מ־ROSE ל־"רוזות". הפכו את זה לשם תנועה. פתחו עמותה שעוזרת לנשים לצאת ממעגלים סגורים, בין אם זה זנות, עוני, התמכרות או פשוט חוסר ביטחון.
שנתיים אחרי הפתיחה, הן עמדו בכניסה לספא ביום חמישי בערב. קוקטייל ביד, שמלות פשתן פשוטות, אבל זוהרות בעצמן.
עבר לקוח מזדמן, הביט בשלט ושאל:
"מי זאת רוזה בעצם?"
יארה חייכה.
"כולנו. ואולי גם אתה."