השעות זורמות בדממה כמו מים זורמים אל תוך לילי המפתה.
אני שוכבת חזק ומחוברת עם אזיקים קשורים, למיטה שממנה נעלת אותי, כדי להחזיק אותי דוממת. אצבעותיך כה חזקות, הן עיקמו את שכמותיי לשלמות מטורפת.
כדי להשתיק אותי, אתה מכסה את פי בידך ומביט מקרוב לתוך עיניי. ידך מרגישה כמו ברזל ומבטה דומה לאקדח מלא כדורים.
אני דואג שתנפצי את דמעותיי, למרות שאולי את נחמדה מדי בשביל זה. אני לא לוקחת סיכון. אני נאנחת ומפסיקה להיאבק. אני נכנעת בשקט רב ובלי לזוז. אני כלה שזה עתה נולדה ועדיין עיניי עצומות בעריסה הלבנה שלי. אני גורה המחפשת מחסה. אני הגביע הבתולי של הציפייה וההמתנה.
כל הזמן, עיניי נעות יחד עם שלך, מבלי לעזוב את פנייך אפילו פעם אחת. אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים. אנחנו נוגעים במה שאנחנו יכולים. אני בוהה בתערובת של חשש והתרגשות. אני מנסה לחייך קצת בעצבנות, ואז מוותרת.
נראה שלא אכפת לך, שקועה בכל ליבך במה שאת מרגישה שאת צריכה לעשות. בעלי. בעלי. המלך המוזר והמלכותי הזה. אבל ככה את כל הזמן, בשתיקתך ובחוזקך.
כדי לשרוד, אני נאבקת לטבוע באוקיינוס של בריחה שקטה, שממנו צבעתי את קרקעית הים שלו בשפתונים לאלמוגים ואת בושה ילדותית להוטה לאצות.
טבעת הנישואין שלך בשבילי היא תיבת האוצר הסודית שממנה נפלו ספינות טרופות מהעבר אל בארות ליבי.
עכשיו, אני שוחה בתוכי; ישר למעלה ולמטה וסיבובי. אני דוחף את זנבי ומנפנף באפשרויות כמו דג זהב המחפש בחרדה אהבה חדשה.
אני טועם את מרקם עורך שוב ושוב עם המנגינה הבלתי צפויה של שפתיי, משם נשיקותיך הפיקו עבורי שיר תזמורתי כל הלילה.
אני מחפש יבשות חדשות כשאני מרחף על גופך, לבוש רק ברפסודה דלילה. אני מתפלל שלא תניף סירנה ולא תניף דגל. אם הייתי יכול להדליק גפרור, זה היה שהר של תשוקה יבלע אותי בהצלתו ולא יותר. תשוקה תבער!
אחרת, הניחו לשעה הזו להימשך עם רגשותיה הלא צפופים והסוערים. לרגע אני עוצם את עיניי מפני החום והלחות. אני שטוף זיעה.
בשר קבור בבשר. קפל מקיף קפל. אני זוכר את הריח הנצחי של נשימותיך הכבדות והמהירות, את הגילוי האיטי והחם של חיוכך הבלתי צפוי.
אני רוצה להמשיך להטביע את עצמי בהילה החדשה והמוזרה הזו של אושר. השדיים שלי! השדיים שלי לא נמצאים בשום מקום. הם נמלטו מזמן עם פטמותיהם המתנדנדות וכל זה. להתראות לישון וכל זה ולילה טוב מתוק! אני שוב ילדה בתולית כמו שד. אני הקיפודית חסרת הדעת… עירומה, רעבה לעוד ומרגישה קור פתאומי. אני קרש עץ, חסר צבע וישר על גבי הכפוף. האם תשחררי אותי? בבקשה… האם לא תשחררי את פרקי ידיי? באופן מטפורי. כמובן, כמובן. נחמד לדמיין אותך, השקטה האפלה. או שאולי תחזיקי אותי במקום זאת, נתונה למתניים העדינות של רחמיך הקשים?
הבוקר, על מדרכה צפופה, אני חייבת לעצום את עיניי ולהעמיד פנים.
אני הפרח הנבול מאתמול, שעלי הכותרת טרם מתו ומתחננת לעוד. אני הכלה הנלהבת, עדיין לא מתביישת בתשוקתה ומסמיקה כמו ורד.
ממש כמו נערת ליווי לוהטת….