ניקה נערת ליווי ציפתה ללילה רגיל. הזמנה בוואטסאפ ממספר חדש, חדר במלון בוטיק בצפון תל אביב, תשלום מובטח. היא לבשה את השמלה השחורה הדקה שלה, סידרה שפתון, ויצאה עם מטרייה ביד — לא מהגשם, אלא למקרה של רסיסים.

כשהדלת נפתחה, היא הופתעה. הגבר שעמד מולה לא נראה כמו רוב לקוחותיה. לבוש פשוט, שיער כסוף, עיניים עייפות.

"אני לא מחפש מין הלילה," אמר. "אני רק… צריך מישהי שתהיה פה."

היא עמדה רגע, המומה. "אתה משלם לי רק בשביל לשבת איתך?"

"כן," ענה. "אשתי נפטרה לפני שבוע. הייתי איתה 27 שנים. מאז… אני לא מצליח לדבר עם אף אחד. רק לשתוק. ואת… נראית כמו מישהי שיודעת להקשיב."

היא התיישבה מולו, בהתחלה נוקשה. אבל כשהתחיל לדבר – בקול רועד, מגולל סיפורים קטנים על החיים שהיו – משהו בה נמס. הוא סיפר על השירים שהיא אהבה, איך צחקו בלילות שבת, איך רקדה איתו באמצע הסלון גם כשהכאב כבר היה בלתי נסבל.

הם שתקו הרבה, יחד. לפעמים, הוא רק החזיק לה את היד.

כשהוא נרדם בכורסה, היא סידרה את השמיכה עליו ויצאה בשקט, כמו צל.

בדרך חזרה, היא שלחה הודעה לרומי:
"היה לקוח שלא רצה אותי – רק אותי באמת."

בפעם הראשונה מזה זמן – הרגישה שייכת. אנושית.