בפאתי בואנוס איירס, לא רחוק מהרחובות הצבעוניים של לה בוקה, שכונה בה מוזיקה וריקודים שזורים בחיי היומיום כמו אור השמש והצללים, שכנה דירה אחת שקטה, בעלת דלת אדומה שלא בלטה לעין. מי שידע – ידע. מי שלא – מעולם לא שאל.
באותה דירה פעלה סוכנות מסתורית בשם "Las Noches de Rosa" – לילות רוזה. היא לא הופיעה בפרסומות, לא באינטרנט, לא בדפי זהב. ובכל זאת, השם שלה נלחש במסיבות של עשירי אירופה, על סיפוני יאכטות, ובפינות מוצלות של מועדוני חברים בפריז וברומא.
הנערות שעבדו עבור רוזה – כל אחת מהן הייתה סיפור בפני עצמה. הן לא היו רק יפות, אלא כריזמטיות, משכילות, מסתוריות. הייתה את סול, שידעה לדבר שמונה שפות ולקרוא שירה איטלקית בעל פה. הייתה את אלמה, שרקדה טנגו כאילו נשמתה בוערת, וכל צעד שלה סיפר געגוע שאי אפשר להסביר במילים. והייתה את ולנטינה, שהגיעה מצפון ארגנטינה, בת למשפחת גאוצ’וס, שידעה איך לגרום לגבר להרגיש כאילו הוא הדבר היחיד שקיים ביקום.
רוזה עצמה, מייסדת המקום, הייתה אגדה. אישה בשנות החמישים לחייה, עם שיער אפור אסוף למשעי, עיניים חודרות ומבטא כבד. היא עצמה עבדה בעבר כפרימדונה באופרה של בואנוס איירס, לפני שהחליטה לעבור לעולם הצללים — לא מעולם של חטאים, אלא של כוח, של שליטה, של ידע.
אבל סוד הסוכנות לא היה רק בנערות. מאחורי הקלעים, הן היו גם מרגלות. הן הועסקו לא רק כדי לשמח גברים בודדים, אלא כדי להשיג מידע – על עסקאות נשק, על פוליטיקאים מושחתים, על תכניות תעשייה סודיות. לילות רוזה הייתה למעשה רשת ביון אזרחית שפעלה לטובת צדק – לא תמיד על פי החוק, אבל תמיד באלגנטיות.
יום אחד, אלמה נשלחה למשימה במילאנו. היא הייתה אמורה לפתות איל תעשייה חשדן במיוחד – מרקו דה סילבה, אדם שלא סמך על איש. היא נכנסה אל חייו דרך הטנגו – היא לימדה אותו לרקוד. הוא לא ידע איך, אבל בתוך שבוע הוא התאהב. מה שהוא לא ידע, זה שבזמן שהוא היה עסוק בניסיון לעקוב אחרי קצב הצעדים, היא כבר קיבלה גישה למיילים, למסמכים, לסודות.
אבל אז קרה מה שאסור שיקרה – אלמה התאהבה בו גם.
רוזה, שידעה שברגע שנערה מתאהבת, כל הרשת בסכנה, שלחה את ולנטינה לאסוף את אלמה ולהחזירה הביתה. אבל ולנטינה הגיעה מאוחר מדי. אלמה ומרקו נעלמו. הם נמלטו יחד לדרום ספרד, ובלילות, בין כרמי היין של אנדלוסיה, רקדו טנגו לצלילי גיטרה – ריקוד של חופש, של תשוקה, של בחירה.
האם רוזה סלחה? האם הסוכנות שרדה את הבגידה?
יש האומרים שהיום היא פועלת תחת שם אחר, בפורטוגל. יש האומרים שרוזה עצמה פרשה, ושאותן נערות ליווי של רוזה הפכו לאגדה אורבנית – נשים שבאו מארגנטינה, רקדו בחסות הלילה, שברו לבבות – ושינו את העולם, בלי שאיש ידע.